אשב לי כאן על הספסל הציבורי ואחשוב מחשבות על העולם. אני אישה
צעירה בת 19, אבל מאוד מודעת לעצמי. אני קולטת איך פיתיתי את
כל הגברים שירצו להיכנס לי לתחת כבר מגיל צעיר. חולצות בטן,
הליכה גאה פרובוקטיבית ומענטזת. מגיל פדופיליה. ואני בהחלט
אוהבת להזדיין. כבר אמרתי שאני מודעת לעצמי? מתוך המוסכמות
לצאת לאט לאט לעולם החסר גבולות של להנות מזה שנכנסים בי מכל
הכיוונים. ברור - אני גם בוכה לפעמים, ועושה סצנות, ויש לי את
כל ההיסטוריה של המין האנושי להסמך עליה. בת או לא?
  לפעמים בא לי לדמיין איך אני במערכת יחסים ללא קנאה. קנאה
זה בכלל דבר נשי או גברי? בעצם אני לא מאמינה בהפרדה הזאת.
ברור לי שיש לשני המינים חלק משותף בעיצוב תפיסת עולמנו. בחיי
שזה בוודאי משפיע על הכל. מרמת הורמונים, ועד ללכת מכות, אז
למה לא קנאה? חסרים בנים מטורפים שרצחו את נשותיהם על הרקע
הזה? מאיפה זה בא בכלל הרגש הזה - קנאה? האם זה משהו שכן טבוע
ביולוגית? אני רוצה. שייך רק לי. אוף, העולם כל כך עקום, אבל
אולי הוא חייב להיות עקום. מלחמות, שחיתויות, פוליטיקה מאפנה.
דיכוי. אבל מה אכפת לי בעצם? אני אישה. מותר לי לעשות הכל ולא
להתחשב בכלום. להשתמש יפה בתבניות, ולפלס את דרכי בעולם ללחוץ
על כפתורי הרגש שלי.
  אולי היה יכול להיות נחמד להיות גבר? הצרה ששום ניתוח
לשינוי מין לא מגיע אפילו קרוב לדבר האמיתי. מעניין מתי יצליחו
לחבר זיין כמו שצריך. אחד כזה שיהיו לי אשכים ומנטליות גופנית
שתכריח אותו לזקפה. או להשפרצה. מתה לדעת מה זה מרגיש. ומה
אכפת לי שכבר אמרו את זה אלף לפניי. בכל מקרה - גם להיות אישה
אחרת זה בוודאי לא פחות מפתיע. בעצם כן - נראה לי שמין שונה זה
משהו אחר לגמרי, אבל בכל זאת - לו היה לי תחת גדול יותר? או
ציצים קטנים יותר? לו סתם הייתי גבוהה יותר בעשרה סנטימטר, או
שאולי הייתי ג'ינג'ית, או כושית? אני מתלבטת כאן בהתלבטות שלא
תיגמר לעולם כיצד השינויים הללו נושאים את הפוטנציאל להיות
דרסטיים בעבור הרגשתי. אני הרי אישה, ובתור מישהי שרק סיימה את
הגדילה שלה, (אפילו מידת החזייה שלי התחילה להיות קבועה רק
לאחרונה) וכולי מסוחררת עדיין מהשינויים שעברתי, וגם זוכרת
היטב שהחל מהמחזור החודשי ודרך המשך השתנות הגוף (רק שעכשיו
לאט לאט התהליך ירכוש לעצמו שם של הזדקנות, או התבלות - נו
טוב, הבשלה קודם - עדיין נשמע טוב) וסתם השמנה או כושר או מה
שאני לא אעביר אותו, את הגוף המסכן ורווי התלאות (או שעדיין לא
ממש) שלי, אני בהחלט יודעת שבתוך תוכי אני אותו הדבר מחד,
ומכירה מגוון של תחושות שנובעות מהביולוגיה מאידך. אז כמה זה
היה יכול להיות שונה להיות גבר? יותר מנגיד חיה אחרת? (כלב,
חתול, תוכי, שחף, חרק - כל אחד מהם כל כך חייזר בוודאי)
  אבל אם נחזור לרגע לעניין הזה שרציתי להיכנס איליו -
הזוגיות - מה בעצם הקטע? מילא בהתבגרות שמתי לב שכולם נורא
נהנים מזה, רק שמערכות היחסים שטחיות במיוחד, ובמילא נוטות
להתפרק ולהתחלף תדיר, אבל בבגרות - כל המונוגמיות הזו - ניכר
שהיא מוציאה אנשים מדעתם. בכלל, אני מפתחת כזאת שנאה למערכות
החברתיות שסובבות כאן. מדהים.
אגב - אפנה לקהל הדמיוני שלי - תהיתם מדוע אני מדברת עם עצמי?
סוג של פיתוח סכיזופרניה. תחנקו.
איזה גבר מושך ושובה לב עבר כאן כרגע. מכנסי עור עם שרשראות.
קצת ג'ים מוריסון סטייל בלבוש, רק שחרחר ושחום ושיערו קצר הרבה
יותר. מעשן סיגריה וכלבתו מתרוצצת אי שם לפניו. איזה תחת! איזה
גב! הייתי נועצת בו עכשיו את שניי.

אני תוהה איך להתקדם בחיים. הרעיון של להתחפש לגבר קורץ לי.
נניח שהייתי מתגייס למשטרה. מתחיל לחלוש על כוח הבריונים,
כמובן אחרי שהמטרה הראשונית של לנטרל אותו לגביי הושגה. הייתי
נוסעת (או נוסע) במהירות מופרזת, ומריץ דאחקות על גראס שתפסנו
(ועישנו) עם עמיתיי כחולי המדים. בעצם, בארץ שלנו עדיף לי
להיות גנרל. או שאולי לא, למי יש כוח לכל הבוץ הזה. גם כל כך
לא אני, אבל פאק איט. מה 'כפת לי - הקם להורגך וכולי. וחוץ מזה
- יאללה, היידה שקרים. מה הבעיה לשחק משחק כפול כמו כל העולם.
אני גם לא חייבת להרוג או להתנכל. רק לשחק את המשחק. ואם משהו
יקרה בדרך? לא אשמתי. במילא בני אדם נוטים לסלק מהם את האשמה.
אהיה כמותם. (חה - כמותם! מה אני חושבת את עצמי? לאל?)
  בא לי להצית ג'וינט קטן - חכו שנייה מחשבות שלי, לפני
שתסחפו בהרהורים על המעיל והצבע והחבר וקנייתו. אוף, איזה
בלגאן יש לי בשכל! ונשאלת רק השאלה, האם אחרי כל הזיבול מוח
הזה יצאתי/יצאתם מוחכמים/חכמה?