יש משהו מאוד מרגיע בלהיות לגמרי בזבל, חשב רני כשהוא שוכב
על המיטה ומפריח טבעות עשן לעבר התיקרה. התחושה, לא, הידיעה,
שיותר גרוע מזה כבר לא יכול להיות גרמה לו לצמרמורת נעימה.
אפילו טריקת הדלת לא הקפיצה אותו ממקומו. שתלך, חשב. מגיע לה
בריבוע. משעממת אחת. רני היה מורגל בפרידות. פעם הן היו עוזבות
אותו, אבל רני השתכלל והצליח לאחר אימון של שנים לזהות את הרגע
שלפני הרגע שבו הן מחליטות לעזוב, ובאותו הרגע לעזוב אותן. הן
היו בוכות לפעמים, או סתם מקללות, אבל יומיים אחרי זה הן פתאום
היו מבינות שהן שהן היו עוזבות אותו ממילא, ושוכחות מכל העסק.
לרני זה לא שינה, הוא התנחם בעובדה שלפחות יצא גבר, וזה הספיק
לו. לגבי המקרה האחרון, נו, אז זה לא היה בדיוק ככה. רני החליט
שהיא משעממת מדי בשבילו ולכן עזב הוא אותה, בלי לחכות לרגע
ההוא. אבל בירכתי מוחו הוא ידע שהיה מחזיק איתה עוד חודש שלם
אפילו, אם היה לה קוס טיפה יותר צר. עובדה. פעם הוא יצא חצי
שנה שלמה עם מישהי, שלפי כל הגדרה מקובלת יכלה לזכות בתואר
"אחותו הרעה של השטן" רק בגלל הקוס הצר שלה. אפשר לומר שהיא די
תפסה אותו בביצים.  
בכלל, פעם הכול היה אחרת, הוא חשב. איך הכל התחרבן בצורה כזאת?
כשהיה ילד, הוא נזכר, כולם היו בטוחים שיצא ממנו משהו ענק,
גאון בקנה מידה בין לאומי לפחות. חביבן של כל המורות בביה"ס
היסודי והתיכון, חוץ מהמורה לצרפתית ששנאה אותו משום מה ומתה
מוות מלא יסורים חצי שנה אחרי שהתחילה ללמד אותם, חביבן של כל
הדודות והסבתות ברחוב, מושא קנאתן של כל האמהות האחרות וחלומן
הרטוב של כל בנות הארבע עשרה עד שמונה עשרה בתיכון. כן, רני
בהחלט היה על המסלול לחיים הטובים. עד שפגש את איריס. איריס
היתה, לפי כל קנה מידה, בייב אמיתית. היה לה כל מה שצריך,
ואפילו יותר. שיער בלונד גולש אמיתי לגמרי, עינים כחולות,
אמיתיות גם כן ,זוג ציצים משגע, אמיתי לא פחות, ודרכון
אמריקאי. האמת, מה ששיגע אותו היה שהיא לא בדיוק שמה עליו.
החבר'ה בשכבה אמרו שהיא בכלל יוצאת עם מבוגרים בני שלושים, ואז
הם מתגרשים בשבילה והיא עוזבת אותם. מן תחביב כזה. למרות שרני
היה מעין שאקל מקומי, הוא היה, כמו רוב חבריו, בתול עד לקצות
הציפורניים. וכשאני מדבר על רוב חבריו, אני כמובן לא מדבר על
סימון המכוער, שיצא לו לזיין כבר בגיל ארבע עשרה איזה מישהי,
שימו לב, בת שתיים עשרה! לדבריו, היא היתה קיבוצניקית, מה
שמסביר כנראה חלק מהעניין. רני תמיד שאל את סימון אם בנוסף
להיותה קיבוצניקית היא היתה גם עיוורת, אבל סימון היה רק מחייך
ואומר: "רני, רני, עם כל הפאלווורה שיש עליך, היית מזיין גם את
הלן קלר אם היית יכול" וממשיך לגרד בביצים. הלן קלר או לא, רני
החליט, וזוהי אחת מאותן ההחלטות שמגיעים אליהן לעיתים רחוקות
באמת, שהוא, רני, הולך לטחון את איריס, ואפילו יהיה זה הדבר
האחרון שהוא הולך לעשות בחייו. והוא לא הולך לחכות עד גיל
שלושים. הוא השתמש בכל טכניקות החיזור שהכיר. הן לא היו רבות,
אבל בהחלט אפקטיביות. פרחים, מתנות, סרטים, וליצנים. זה עלה לו
הון, במושגים של בן שבע עשרה, אבל זה לא הזיז לה. מקסימום יצא
לה איזה חיוך על הפנים, אבל רני כיוון הרבה יותר למטה. אחרי
חודשיים ושני חשבונות בנק מרוקנים, נשבר רני והתפלש בעפר רגליו
של סימון, שיגיד לו, סוף סוף, מה עושים. סימון, שכבר בגיל הזה
גילה משיכה עזה אל בקבוקים בצבע ירוק וחום, ינק את השלוק
האחרון מה"גיניס" שלו, תקע גרפס ואמר :"ידידי הטוב, רני, אין
מה לעשות, היא מחוץ לליגה שלך, שכח מזה ולך על אסנת, היא מתה
לזין". רני באמת לא זיין בסוף את איריס. סימון מכל מקום, נשאר
בפאב ההוא ולא יצא משם עד עצם היום הזה. ורני הקפיד מאז אותו
אירוע ללכת על בחורות שהיה בטוח שהן מהליגה שלו.
אבל החייים נעשו יותר ויותר קשים עבורו. בסוף השירות הצבאי זה
תפס אותו יום אחד. מאחורי דלפק השק"ם בצריפין, לשם הגיע לאחר
סידרה של כשלונות צבאיים (מ"מורן" לשריון משריון למודיעין
ממודיעין לתחזוקה ומשם לשק"ם ) הוא לפתע הבין שאולי החיים הם
לא בדיוק מה שתכנן שיהיו. כיוון שעד הצבא הכל הלך לו כל כך
בקלות, הוא לא שיער שהחיים יהיו משהו ששווה להתאמץ בשבילו.
כולם חושבים שיצא מהם משהו מיוחד. ומה יקרה אם בסוף לא יצא
ממני שום דבר? חשב, ומה יקרה אם בסוף אני יאלץ להאבק כמו כולם
כדי לגמור את החודש? ומה יהיה אם בסוף אני יתקע עם אשה שאני לא
אוהב וילדים שאני שונא? ומה יקרה אם בסוף לא יקרה כלום ואני
יעבוד בעבודה משעממת וישנא את הבוס שלי, ואפילו לא ירוויח
מספיק כדי שכל זה יהיה נסבל? רני קם מהמיטה, כיבה את הסיגריה,
עשה לעצמו קפה שחור ולבש את המדים של השליחיות של הפיצה. השעה
הייתה שלוש וחצי. עוד רבע שעה הוא היה אמור להתחיל לעבוד.
במסדרון הייה תלוי חשבון חשמל שהוא עוד לא שילם. יום רביעי.
אחרי הצהריים. יולי 2001