New Stage - Go To Main Page

חן האובן
/
חמיצות

חמיצות
אתמול בערב התקשרתי לבורא העולם. המזכירה שלו ענתה ואמרה שהוא
לא פנוי כרגע. אני לא ויתרתי, ניסיתי לשכנע אותה שהנושא בהול
אך היא בנוקשות סירבה לקשר בינינו. "קודם תסביר לי במה מדובר!"
היא פקדה אבל אני ידעתי שאם אספר על בעיותיי האמיתיות קלושים
הסיכויים שאעבור את המכשפה הזקנה. ברגע שהמחשבה הזו חלפה במוחי
גושי טיח התפוררו מהתקרה. "בפעם הבאה שתקרא לי בשמות כל התקרה
תיפול" היא גערה ואני התאמצתי לחשוב עליה מחשבות טובות. פתאום
משום מקום הגיעה זקפה ומהצד השני בקע קולה היבש והסמכותי "אל
תגזים!"
"תן לי את הפרטים שלך" היא הורתה "והוא יחזור אליך"
"כן! בחלומות!!" עניתי לה בזלזול
"אה, זו לא הפעם הראשונה שאתה מתקשר, אני רואה שאתה כבר מכיר
את הנוהל"
אני מטבעי טיפוס עיקש וגם בהיכל הקדוש לא הרפיתי ואחרי שהיא
ניתקה לחצתי רידייל. בפעם השישית הוא ענה בקולו העמוק "הקדוש
ברוך אני שלום! במה אפשר לעזור?"
התרגשתי ופי נפער כדג הבולע מים, הברה לא יצאה ממנו דקה ארוכה
ובצד השני שמעתי רק "הלו" עמוק. לבסוף שחררתי את המלים בגמגום
ארוך: "אתה יכול לסדר לי חברה בבקשה?" בצד השני הייתה שתיקה
ואני הרגשתי נבוך.
השתיקה נמשכה כמעט נצח ואני חילצתי כחכוח דבילי מגרוני והוא
מייד אמר שהוא מצטער אבל הוא לא הקשיב לי כי בדיוק העלו איזה
צדיק גדול למעלה ואני נזכרתי שהרבי מילובביץ' מת אתמול ותהיתי
איך זה שלוקח להם כל כך הרבה זמן להעלות מישהו, "הדרך ארוכה"
הוא מייד ענה ואני נזכרתי שאני צריך להיזהר עם המחשבות שלי,
"אל תדאג" הוא מייד הגיב למחשבה זו ולי די נמאס מהמשחק הזה,
"אתה התקשרת, אז אם נמאס לך מבחינתי אפשר להגיד שלום ולהיפרד
כידידים" הקדוש ברוך הוא אמר בקוצר רוח.
"מה רצית?"
"תגיד אתם לא מקליטים את השיחות באיזה מערכת הקלטה דיגיטלית?"
שאלתי והוא אמר שהבאתי לו רעיון פיצוץ אבל בינתיים אני אצטרך
לחזור על דבריי.
ביקשתי חברה והקדוש הבטיח שהוא ינסה לעזור. לאורך כל השיחה הוא
התווכח עם הרב הזה שעלה למעלה ובכל פעם הוא התנצל על הצעקות.
הם ממש רבו ולרבי מילובביץ' היו טענות קשות על דברים שהבטיחו
לו ולא קיימו והקדוש ברוך הוא ענה לו ממש לא יפה והרבי התעצבן
ואיים שהוא והחמור שלו יעזבו אם הקדוש ברוך הוא לא יחזיר אותו
למטה. הקדוש אמר לו שהוא יכול ללכת להזדיין ואני נדהמתי
מהסגנון שלו שהתאים יותר לאיזה דוכן בשוק מאשר למישהו במעמדו
וכשהמחשבה הזאת עלתה הוא אמר לי שאני וכל היפי נפש המלוקקים
יכולים לקפוץ לו והוא ידבר איך שהוא רוצה.
בלילה יצאתי לאיזה פאב וראיתי בחורה שמצאה חן בעיניי יושבת
ומדברת עם חברה שלה סמוכות לשולחן עגול עם שתי כוסות יין עליו.
הסתכלתי עליה והיא נראתה מעונינת. החלטתי שזו הבחורה שהקדוש
ברוך הוא שלח לי וניגשתי לשולחן העגול עם שתי כוסות היין.
החברה שלה חייכה והיא שידרה חמיצות דומה לחמיצות של חלב
שמהתקופה הניאנדרתאלית עד היום לא נשמר בקירור. שאלתי אם אפשר
להפריע והחברה שלה שוב פעם חייכה. לשאלתי האם אפשר לקבל את
הטלפון שלה, החמוצה ענתה בחמיצות שהיא תיתן לי את הטלפון
כשהמשיח יגיע.
בלילה, ממש מאוחר, התקשרתי לקדוש ברוך הוא כדי לנסות לשכנע
אותו שהרב צודק ושהוא לפחות צריך לתת לו ביקור קצר. זה לא נבע
מרגשות דתיים אלא מחמיצות שהרגשתי בפנים. לא רציתי שהאל יידע
שיש לי שיקולים זרים אז התאמצתי לא לחשוב עליה לפני שהתקשרתי.
לחצתי על הרידייל ואבי, חבר שלי ענה בעצבים, אני התנצלתי
ונזכרתי שאחרי שהתקשרתי לקדוש ברוך הוא נורא התלהבתי מכל מה
שקרה ומזה שהוא ענה לי והייתי חייב להתקשר לאבי לספר לו ולכן
המספר בזיכרון היה שלו. לא זכרתי את המספר של הקדוש ולא זכרתי
מאיפה השגתי אותו.
בימים שחלפו ניסיתי נואשות להיזכר מאיפה השגתי את הטלפון שלו.
העניין כמעט נשכח והוא עלה שוב כשראיתי את הבחורה ההיא
באוניברסיטה יושבת בקפיטריה ושותה הפוך. עברתי לידה ואמרתי
שלום והיא החמיצה פנים לעומתי. די התבאסתי אבל פתאום הפנים
החמוצות שלה הזכירו לי ריח של משתנה ציבורית, ריח חמוץ כזה.
נזכרתי שמצאתי את הטלפון שלו על הקיר בשירותים באוניברסיטה
בקומה של החוג לפילוסופיה. רצתי לחוג לפילוסופיה ובדרך איזה
מישהי חייכה אליי, חייכתי בחזרה ולא זכרתי בדיוק מאיפה היא
מוכרת לי, בקומה של החוג לפילוסופיה נזכרתי שהיא החברה של
הבחורה החמוצה.
הטלפון של הקדוש ברוך הוא היה רשום שם מעל אסלה מוצפת ומעליו
היה כתוב "מזכירות הקב"ה". בפעם הקודמת העתקתי את הטלפון ההוא
והשורה הרשומה כי זה נראה לי משעשע והייתי בטוח שזו מתיחה של
מישהו ששם את הסלולרי של איזה חבר שלו והתקשרתי סתם בשביל הקטע
ואולי גם מתוך תקווה ילדותית אבל אחרי שהקדוש ומזכירתו שמעו את
המחשבות שלי הבנתי שזה באמת.
התקשרתי אליו מטלפון ציבורי באוניברסיטה ווידאתי שאין אף אחד
בסביבה כי זה נשמע קצת מגוחך למי שלא מכיר את הקדוש ברוך הוא.
הקדוש ענה ואני ניסיתי לשכנע אותו שהוא צריך לתת לרבי צ'אנס
ובכל זאת גם קדוש ברוך הוא צריך לעמוד במילה שלו. הוא התחיל
לדבר מלוכלך ואני אמרתי לו שמצדי הוא יכול ללכת להזדיין וטרקתי
לו את הטלפון בפנים כי עם כאלה רק כוח עובד. הייתי בטוח שהוא
יתקשר חזרה אז חיכיתי ליד הטלפון כל שיעור אינפי. גם ככה לא
הבנתי כלום באינפי אז זה לא שבאמת בזבזתי זמן. הוא לא התקשר
ואני התחלתי לפחד שאני לא אשמע ממנו יותר. אחרי יומיים הוא
ניגש אליי בקפה של האוניברסיטה עם הפוך ביד ימין ושוקו חם ביד
שמאל, "קח! עם שני סוכר כמו שאתה אוהב" חנפן כזה עם הליכה של
מושפל וחיוך נמוך כזה. הוא לא הסתכל לי בעיניים כל השיחה משדר
חוסר בטחון עצמי. אחרי שהוא שתק וזרק כמה חיוכים הוא שאל אם
אני כועס ואני שמתי לו יד על הכתף "לא, אני לא כועס, גבר!"
כשאמרתי לו גבר הוא הזדקף לגובה מטר שבעים, מרגיש טוב עם עצמו,
כאילו אף אחד לא אמר לו את זה מעולם אז הוספתי חצי חיבוק של
הכתפיים שלו והוא ממש היה מאושר. ידעתי שזה הוא ולמרות שהמראה
שלו לא התאים לדיבור המסריח בטלפון הבנתי שהוא גיבור מאחורי
טלפון אבל תכל'ס אין לו ביטחון בגרוש. הוא אמר לי שהרב יכול
לרדת לכמה ימים למרות שזה לא מקובל אבל בגלל שזה חשוב לי אז
הוא ייתן לו לרדת לשבוע אבל אני חייב להבטיח לו שאני אשמור
עליו ולא יהיו בלגאנים. הבטחתי לו ואמרתי לו שנהיה בקשר "הא
גבר?!" הוספתי והורדתי לו צ'פחה על הגב, הוא צחקק בקול מגוחך
במקצת והלך בצעדים קטנים לכניסה של הבניין הראשי. כשהוא נכנס
לבנין הוא הביט לאחור ונפנף לשלום כמו ילד קטן, הייתה לי תחושה
שהוא רוצה עוד להישאר ושנדבר קצת, הוא נראה לי בודד כזה.
בערב מצאתי את הרבי מילובביץ' קשור לעץ בגינה ליד הבית שלי
והכסא גלגלים שלו עומד ליד. הוא היה קפוא ואני צעקתי על המלאך
שנראה בדיוק כמו פקח של העירייה איך הוא משאיר ככה בן אדם זקן
והוא ענה לי בנימה של ערס שאם אני פוחד שהבן אדם ימות מזה, אין
לי מה לדאוג. אני נצמדתי אליו מתכונן לדפוק לו מכות, הראשים
שלנו התקרבו והוא אמר עוד איזה משפט על זה שהוא שם עליי זין.
הרבי התערב בקול אבהי ואני והוא פתאום הרגשנו שצריך לתת כבוד
לזקן. המלאך/פקח הורה לי לחתום על מסמך שחרור ושיחק אותה קשוח
אני החזרתי לו חצי משפט של איום והוא הלך, משאיר אותי עם הרבי
קשור לעץ והכיסא שלו לידו.
הרבי בקושי דיבר ואם הוא דיבר זה היה בעיקר באנגלית. היה לו
אגו של מניאק, מצביע לי על דברים ולא אומר או מבקש, חושב שאני
איזה ילד שירוץ אחרי האצבע שלו "הרבי אמר ככה, הרבי ביקש ככה"
לפני השינה מזגתי לו כוס שיבאס כי גם אני שתיתי והרגשתי לא
בנוח לשתות לבד. הוא דפק את השיבאס בשלוק ואני התבאסתי כי זה
משקה יקר ונראה לי שהוא בכלל לא נהנה וסתם בזבז לי את הויסקי,
שאלתי אותו אם הוא רוצה עוד אחת והוא רק הצביע על הכוס. הבן
זונה הדליק אותי עם הקטע הזה של האצבע. כשהתחיל להיות ממש
מאוחר והבקבוק התרוקן הוא שאל אם יש כבלים "דו יו הו כייבלס"
במין ערמומיות מנסה להפוך את השאלה לתמימה. ידעתי שזה לא מקובל
שהרבי מילובביץ' יראה כבלים ושזה לא בסדר לתת לו לראות
טלוויזיה אבל לא יכולתי לשקר לו אז התחמקתי, "אתה רוצה תנ"ך?
יש לי תנ"ך בבית." כשאמרתי את המשפט הזה הוא יצא לי מהפה
בסגנון שבו מדברים לילד קטן והוא הרי המשיח. הוא הסתכל אליי
בזלזול וקילל באנגלית, הזקן הזה ידע את התנ"ך בעל פה ואני לא
האמנתי לו. החלטתי לעשות לו בחינה והבן אדם ידע הכל. זה הרגיז
אותי וניסיתי לחפש בכוח להכשיל אותו אבל הוא לא פראייר והוא
הביא לי בהפוכה, הוא שאל אם אני הומו וכשעניתי שלא אז הוא שאל
איך זה שאין לי חברה. הוא דרך לי על הנקודה הכואבת ואני אמרתי
לו שלא יתעסק בעניינים שלא שלו ונתתי לו את השלט של הטלוויזיה.
הזקן ישב בכיסא שלו וראה ערוץ המדע ואני הבנתי כמה הוא קדוש כי
הוא נמצא בעולם רוחני ולא מעניינות אותו כל הסדרות הדביליות
ששורפות לבן אדם את התאים במוח.
באמצע הלילה התעוררתי וראיתי שיש אור בסלון, ידעתי שהזקן נרדם
מול הטלוויזיה ולא היה לי נעים שיישן בכיסא גלגלים שלו. קמתי
לסלון והוא ישב שם ובהה בערוץ האופנה, עם עיניים חרמניות.
התחלתי לצעוק עליו והוא קילל אותי ואת כל המשפחה שלי והביא גם
קללות כאלה מהתנ"ך שנשמעו כמו כישופים. בסוף הוא זרק את השלט
ואמר לי שאני יכול להמשיך להיות הומו,  וכשהוא יחליט להעיר את
המתים הוא לא יעיר אף אחד מהקרובים שלי.
בבוקר הוא ישב בשקט במטבח ולא אכל כלום, אני חשבתי שהוא עושה
ברוגז אבל אחרי כמה דקות הוא עשה את הסימנים שלו עם האצבע,
סימנים נבוכים למדי שביקשו שאני אעזור לו לאכול. אחר כך הבנתי
שהוא בסך הכל איש זקן מאד ופתאום הרגשתי חרא עם זה שאדם כזה
תלוי בי.
נסענו לאוניברסיטה והוא התעקש לא לחגור חגורה, אמרתי לו שזה
מסוכן אבל הוא חייך ואמר שהוא כבר מת. בדרך עצרה אותנו משטרה
וקיבלתי קנס על זה שהוא לא היה חגור. צעקתי עליו שאני לא
בתקופה טובה מבחינה כלכלית והדבר האחרון שאני צריך עכשיו זה
לשלם קנסות. הוא התחיל לברך אותי במשפטים כאלה שנשמעים מגניבים
לאללה אם אתה במצב רוח הנכון ואני לא הייתי במצב רוח הנכון.
קצת לפני האוניברסיטה הוא החליף תחנה ברדיו, ככה בלי לשאול
אותי ואני התעצבנתי כי בדיוק השמיעו שיר שהיה השיר שלי ושל קרן
או אולי רק שלי, כי קרן לא הייתה טיפוס רומנטי ואני בטוח שאחרי
שהיא זרקה אותי היא בכלל לא שמה לב כשהשמיעו את השיר. הוא ראה
שהתעצבנתי ובטון של הוראה הוא אמר "נתן זהבי, יש לו תכנית
נהדרת, אתה צריך להקשיב לו מדי פעם במקום כל הזבל האמריקאי
שמשודר ברדיו".
חניתי רחוק מהבניין כי כרגיל לא הייתה חנייה באוניברסיטה.
ביקשתי מהרבי שינסה ללכת, הרי הוא המשיח ואם הוא יכול לגרום
למתים להתעורר, הוא בוודאי יכול לגרום לעצמו להיות בריא. הוא
אמר לי שאני אדחוף אותו בכיסא הגלגלים ואם לא מתאים לי מבחינתו
הוא נשאר באוטו ומקשיב לנתן זהבי "וחוץ מזה" הוא הוסיף "אני לא
מבין למה הבאת אותי למקום הזה שמלא בערבים וקיבוצניקים".
דחפתי את הכיסא והרגשתי מגוחך להסתובב ככה באוניברסיטה. בדרך
לקפה עברה לידי החברה של החמוצה וחייכה אליי, אני חייכתי בחזרה
והיא אמרה שאני נורא חמוד שאני עוזר ככה לבן אדם זקן.
ישבתי איתו באחד השולחנות המרוחקים על הדשא הצופה למפרץ. הוא
לא התאים לאווירה של המקום עם הביטים שדופקים במוח מרמקולים
ענקיים ויחצ"ניות עם לבוש מינימלי שמפלרטטות עם כל אובייקט
פוטנציאלי למסיבות של יום חמישי. בהפסקה כולם נהרו לקפה וערמות
הג'ינסים לא התאימו לקדושתו של הרב ולמרות שישבנו רחוק נעצו
בנו עיניים. הרגשתי די מנובל לנצל ככה את הרב הקדוש ולהושיב
אותו מגוחך למדי מול סטודנטים ריקניים שלא מזהים אפילו שזה לא
סתם זקן בכיסא גלגלים, זה הרבי מילובביץ'! לא הסתכלתי על הרב
כי פחדתי ליפול לעצבות של העיניים שלו כשהוא חסר אונים. ישבנו
ככה כמה דקות עד שמישהי שלומדת איתי ניגשה לדבר איתי. אני
הסמקתי במבוכה כי לא היה לי הסבר לסיטואציה עם הרב שהיא מביכה
למדי ולך תסביר שזה המשיח והבאת אותו כדי להשיג טלפון של
בחורה. מירב שאלה אותי את השאלות הרגילות כמו מה קורה ומה נשמע
וכשלא היה מנוס ממבטיה על הרב הצגתי אותו וכשהצגתי אותו
הסתכלתי עליו והבנתי שהוא מתחרמן על הבחורות.
הצגתי אותו בתור מרצה לקבלה ויהדות שהגיע לסדרה של הרצאות
מארצות הברית ואני מוניתי ללוות אותו ולדאוג לצרכיו בזמן
שהותו. זה עבר חלק וכשמירב הסתובבה ללכת הוא העביר לה יד על
הישבן. היא הסתובבה וחייכה אליי ואני ניסיתי להאמין שהוא לא
כזה חרמן אלא זו דרכו המיוחדת לעזור לי והוא ידע שהיא תחשוב
שזה אני ותגיב טוב.
בסוף ההפסקה כשכולם כבר התחילו לנהור לכיתות מונה התיישבה
בשולחן רחוק. גיליתי כבר שקוראים לה מונה מבירורים שעשיתי עליה
אבל הרוב כינו אותה מון כפי ששמעתי כשהייתי עובר לידה כשהיא
ישבה עם חברות.
"היי מון" אמרתי לה כשאני עומד מעליה והיא שקועה בהעתקה של
איזה תרגיל. הכרתי לה את המשיח וביקשתי רשות לשבת איתה, היא
אמרה בקרירות שהיא צריכה ללכת והמשיכה לשבת. התיישבתי בכל זאת
ורציתי להגיד לה שהזקן שהצגתי לה ויושב מולה בכיסא גלגלים הוא
המשיח ועכשיו היא יכולה לתת לי את הטלפון שלה. היא הייתה עסוקה
בתרגיל שלה ולא נתנה מבט לא בי ולא בזקן. הרבי היה חסר סבלנות
"ליו הר שי איז הריל ביטץ'" הוא אמר ואני הרגשתי שהוא צודק,
היה בה ביטצ'יות ובכל זאת לא רציתי להרפות. אחרי שתיקה ארוכה
הרבי התגלגל למזנון והזמין בגט עם נקניק וגבינה. אני הלכתי
אחריו ואפילו לא טרחתי להגיד לה שלום. כשראיתי את הבגט כעסתי
עליו אבל לא אמרתי כלום כי נראה לי שהוא בתקופה חרא ובגלל זה
הוא מתנהג ככה, במרדנות.
עמדתי לידו ונשענתי על הידיות של הכיסא גלגלים במין ייאוש
שגורם חולשה טוטאלית, תלוי על חוטים בלתי נראים שמחזיקים את
הגוף שלי. אני לא יודע אם זה קורה לכולם אבל אני ממהר לפתח
ציפיות לגבי בחורות, מצייר לעצמי סרטים רומנטיים על בחורה שאני
בכלל לא מכיר ומתאהב במישהי שהיא פרי דמיוני. צבי אומר שאני
אוהב להתאהב ואני לא מתאהב בבחורה אלא בתחושה, אולי זה נכון.
אחרי הציפיות אני מתרסק, אם הבחורה מסרבת אז הגוף שלי נשאר שם
חלול, מלנכולי ונטול אנרגיה ואם הבחורה הופכת להיות אהבה חדשה
היא לעולם לא תשיג את הציפיות וצוללים. לפעמים מהר.
הוא דחף לבאגט סלטים, רוטב אלף האיים, קטשופ וחרדל ואחרי כל
ביס הוא המשיך להשפריץ פנימה כל מה שהוא ראה, הוא אפילו שפך
קצת חלב ואני בהיתי בו בולס, מיצי הקיבה שלי מבעבעים בתשוקה
לפלוט החוצה את הקיבה כולה מפאת הגועל המתרחש מולי. "דונט בי
אפסט" הוא אמר כשחתיכות ירק ובצק מתעופפות לכל עבר. היה בו חן
מתקתק שהופיע אפילו מבעד לסגנון האכילה הברברי שלו וכשהוא דיבר
בטון אבהי הבנתי איך ולמה קהילה כה גדולה הלכה שבי אחרי האיש
הזה. הכאריזמה שלו הופיעה מאחורי טיפות ענק של מיונז מעורב
בקטשופ וחרדל על פניו חרושות הקמטים.
העיניים שלו היו עצובות מאד, הבחנתי בכך מתוך העצבות שלי
ופתאום הארה אירונית הופיעה, המשיח שבוז והוא גר אצלי בבית.
המשיח, הדמות החשובה ביותר ביהדות, משאת נפשם של דורות, מסתובב
איתי כי אני צריך להרשים איזה בחורה שלא משתינה לכיוון שלי.
"בוא נלך" אמרתי לו ודחפתי את הכיסא גלגלים. הרבי מילובביץ'
ישב בכיסא ראשו נוטה לצד, אני חושב ששנינו היינו בקרקעית
השביזות.
נסענו לבית אורן, יש שם כמה מכלאות של חמורים, הרבי התגלגל
במהירות ואני פחדתי שהוא יתהפך עם הכיסא. הוא ליטף את החמורים
והיה ברור שיש לו את זה עם חמורים. היינו שם לבד, אני עם העצב
שלי על זה שמון לא מתייחסת אליי והרבי עם החמורים שלו וחיוך
שיש בו אושר וגם מרירות.
ביליתי עם המשיח כמעט שבוע שלם, ביום לפני שהוא נסע לקחתי אותו
לירושלים וביקרנו בכותל, זה היה מרגש. הוא הביט באנשים
המתפללים ובאלה שנשענו על האבן וחלמו חלומות ורק אני ידעתי שכל
מה שהם רוצים נמצא לידי, יושב בכיסא גלגלים.
רוב הזמן הייתי איתו בדירה ובעיקר ראינו טלוויזיה ודיברנו על
כל מיני נושאים פילוסופיים. לא דיברנו הרבה על דברים אישיים
אבל ביום שישי כשהפקח/מלאך הגיע לקחת אותו הוא אמר לי שאני לא
צריך לדאוג כי אהבת אמת מגיעה כשלא מצפים לה ואם אני אדאג לגבי
אהבה אז אני אצפה לה וזה נוגד את הרעיון של הפיצוץ הפתאומי
בלב. הייתה לנו פרידה מרגשת והפקח עמד שם כמו זין עם הבעה של
מניאק, נורא רציתי לדפוק לו מכות אבל הרבי היה רודף שלום ולא
רציתי לבאס אותו.
ביום שבת הקדוש ברוך הוא דפק בדלת, "אני מפריע?" הוא שאל ואני
עניתי שלא. הוא עמד בחדר המדרגות נבוך, רוב הזמן העיניים שלו
משייטות על הקירות. "תיכנס" הוריתי לו.
קצת לפני שהוא הגיע הבנתי שאני במצב ביש, שלושה שבועות לפני
הבחינות סמסטר ואני פספסתי כמעט שבוע לימודים בגלל שעשיתי
בייבי סיטר למשיח וגם לפני זה לא הבנתי את רוב הדברים.
פתחתי לו הייניקן והוא הסמיק "אני לא כל כך אוהב בירה" דחפתי
לו את הבירה "תשתה, גבר!" כשהוא שמע את המילה גבר הוא גיחך כמו
חולה תסמונת דאון. יש לו נוכחות אווילית ולי היה אסור לחשוב על
זה בגלל שהוא יכול לקרוא מחשבות.
הספרים שלי היו פזורים ברחבי הדירה והוא שאל אם אני לומד ואם
כן הוא ילך ושאני ארגיש בנוח להגיד לו, כי לימודים זה מאד
חשוב. אמרתי לו שלמען האמת בין אם אני אלמד ובין אם לא קרוב
לוודאי שאכשל.
הקדוש ברוך הוא הציע לעזור לי ואני הסכמתי. ישבנו כמה שעות על
אינפי והרגשתי שאני מתחיל להבין דברים, אחר-כך הוא הציע להזמין
אותי לפיצה ונסענו לקנות בפיצה האט כי היה שם מבצע של שתי
פיצות משפחתיות עם שש עשרה תוספות, בקבוק פפסי, קרטון גלידה,
והמוכרת בפיסוק והכל בתשע תשעים. סיפרתי לקדוש ברוך הוא שיש לי
חבר נוירוטי לגבי המבצע הזה, הוא פוחד שהוא ייגמר אז הבית שלו
נראה כמו ימ"ח, שישה מקררים עם פיצות משפחתיות קפואות. הקדוש
ברוך הוא אמר שהוא מכיר את מרצקי בגלל שהוא מתפלל כמו משוגע
שהמבצע לא ייגמר.
כשהמוכרת בדלפק חייכה, הקדוש הסמיק ולי זה נראה דפוק לאללה
שהוא כזה חסר בטחון, היינו צריכים להזמין בטלפון. הוא הוציא כל
מיני שטרות וניסה לשלם לה בדרכמות, ביינים ואפילו שלף שטרות של
שקל ישן. אני העמדתי פנים שאין לי קשר אליו והידיים שלו רעדו
כשהנערה הזעיפה פנים.
בדרך הביתה שאלתי אותו למה הוא נלחץ שם והוא רק חייך נבוך
ואווילי.
אחרי הפיצה החלטנו ללמוד קצת מיקרו כלכלה. יותר מדויק לומר
שאני החלטתי והקדוש ברוך הוא  הנהן והחזיר את המשולש השמיני
שלו למגש. בדרך כלל הייתי נותן לבן אדם לגמור לאכול אבל לא היה
מזיק לו לדלג על ארוחה או שתיים. פתחתי את הקלסר ואת חוברת
התרגילים והקדוש ברוך הוא התחיל להזיע "מה זה המקצוע הזה?" הוא
שאל אחרי שהוא גירד את הקרקפת הדלילה שלו שעה ארוכה בניסיון
לפענח גמישויות והשפעתן על ביקוש.
אחרי שהתייאשתי ממנו ומהכלכלה פתחתי אם טי וי. ישבנו כמו שני
זומבי, שקטים ובוהים כי עדן הראל דיברה בין השירים. אני כל
הזמן פינטזתי שאחת הכתפיות תיפול לה ואני אקבל הצצה על השדיים
שלה אבל הקדוש ברוך שמע את המחשבה וצחק ואמר שאם אני רוצה הוא
יעשה שזה זה יקרה אבל זה יהרוס לי את כל העניין.
"תגיד, מצאת חברה?" הוא שאל ואני צחקתי כי ידעתי שהוא יודע על
מון "לא, אבל יש מישהי על הכוונת" השתאיתי והרהרתי עליה ואז
הוספתי "האמת, אני חושב שהיא לא בדיוק מעונינת בי". כשאמרתי
בקול את מה שהרגשתי זה הרגיש רע. הסתובב לי כאב בפנים וכל
הכמיהה שלי שהיא תחייך אליי ותגיד משהו מתוק צפה בבת אחת
והתנגשה במציאות. הקדוש ברוך הוא אמר לי לא לדאוג, הוא אמר
שהאהבה באה כשלא מצפים לה ואם אני אדאג לגבי אהבה אז אני אצפה
לה וזה נוגד את הרעיון הבסיסי של האהבה.
ביום ראשון בבוקר מון התנגשה בי במקרה במסדרון, הקלסר שהיה לה
ביד נפל לרצפה והחיוך המתנצל שלה ננעץ לי בתוך הלב, פתאום היא
הייתה לי יפה כמו מלאך, קפאתי וכשהיא התכופפה להרים את הקלסר
אני עמדתי שם מעליה לא עוזר ולא מתנצל. "מה שלומך?" היא שאלה
ואני מלמלתי משהו. היא המשיכה לעמוד שם ואני המשכתי לקפוא
ולהסמיק. היא הלכה בקצב מהיר ואני צעדתי אחריה באיטיות מבקש
למות. היא התרחקה במהירות ובדרך היא פנתה לאחור עם חיוך מתוק.
ישבתי בקפה של האוניברסיטה וניסיתי לחשב את ההסתברות לכל מיני
תאונות שיסיימו את חיי, אבל זה רק ייאש אותי יותר כי התבהר לי
דרך החישובים שגם אין לי מושג בסטטיסטיקה.
בצהרים היא ניגשה אליי בקפיטריה ושאלה אותי מה אני עושה היום
ואני רציתי להגיד לה שאם האמבולנס יגיע בזמן אז היום אני בטח
אשכב מחוסר הכרה בטיפול נמרץ לב אבל במקום זה אמרתי לה שאין לי
תוכניות והיא הציעה שנלך לשתות קפה ביחד.
השבועות שחלפו היו מסעירים, הוצאתי מאה באינפי ובכלכלה ובשאר
המקצועות לא נזקקתי למועד ב', מון ואני הפכנו להיות חברים
וכשחופשת הסמסטר הגיעה החלטנו לרדת לסיני ביחד.
המזג אוויר בסיני היה חמים למדי ומון הסתובבה רוב הזמן בבגד ים
שחשף מעט צלוליטיס. בסיני התחלתי להתפכח ופתאום הבנתי שהיא די
משעממת אותי, הסקס איתה היה מסעיר כמו טבילה במקווה עם חבורה
של דוסים, השיחות בינינו היו על נושאים מרתקים שבהם היא נטלה
את תפקיד ההנהון האילם והפנים שלה רוב הזמן שידרו שעמום וחוסר
עניין. התחלתי לשנרקל, לא בגלל שהדגים עניינו אותי, רציתי
להתרחק ממנה. ביום השלישי, ראיתי במים גבר שעושה תנועות של
פרופלור של ססנה במסלול התרסקות. שחיתי אליו במהירות וכשאחזתי
בו הוא חייך חיוך אווילי. "קדוש!" צעקתי מאושר והוא פלט גלונים
של מי מלח.
קראתי לו קדוש וזה ממש לא התאים כי קדוש זה שם של ספרדים כבדים
כאלה והוא נראה יותר כמו פקיד בנק מנומס ומבוהל, לבנבן עם כרס
קטנה וחיוך ביישני. השם קדוש ממש לא התאים לו אבל הייתי חייב
לבחור לו שם כי לקרוא לו הקדוש ברוך הוא ליד אנשים זה בעייתי.
ישבנו בסוכה מרוחקת וגלגלתי לנו אחת מחומר שמובארק אמר שהוא
אחלה מן אחלה. "מה קורה איתך גבר?" שאלתי וטפחתי לו על הרגל.
"בסדר, אחי" הוא אמר והקוליות המאולצת שהוא ניסה לסגל לעצמו לא
התאימה למראה האווילי שלו עם השרוואל הרטוב שהזכיר יותר פיג'מה
והכרס החשופה. הוא לא היה ביטץ' בוי טיפוסי. העברתי לו את
הג'וינט והוא שאף והשתעל, הפנים שלו האדימו ואני ידעתי שגם אם
הייתי מזריק נפט לוורידים הוא היה מחקה אותי כדי להרשים אותי
ואם הייתי קורא לו פעמיים גבר הוא היה הופך את העולם למונרכיה
נשלטת ללא עוררין בידיי.
אחרי שהיינו בראש טוב, סיפרתי לו על מון, איך בהתחלה הכל היה
מדהים ואיך עכשיו היא משעממת אותי כי פתאום אני מבין שאין בה
כלום חוץ מאדישות לעולם והוא רק הקשיב. אפילו סיפרתי לו על
הסקס כי הרגשתי שאיתו אני יכול לדבר על הכל. כשהתחיל להיות
חשוך, נזכרתי שנעלמתי למון לכל היום ואמרתי לקדוש שאני חייב
לחזור לאזור של המסעדה, "בוא איתי, יהיו שם קטעים". הוא ניסה
לקום אבל הוא היה מסטול לגמרי. בדרך למסעדה הוא נתמך בי,
כשהגענו למסעדה מון רצה אליי וזינקה אליי בחיבוק חונק שהפתיע
אותי. הושבתי את הקדוש ברוך הוא על כריות בסוכה שהיו בה כמה
בחורות ששכבו בלי לזוז הרבה, עם שיזוף ומעט בד וכמה בחורים
ששכבו בלי לזוז הרבה, עם מעט בד והרבה ריר.
מון לקחה אותי לחושה ומצצה לי עד שהתעלפתי, כשהתעוררתי היא
ציטטה לי מאיזה ספר דברים על אהבה ורגשות ואז היא אמרה בעיניים
לחות שהיא אוהבת אותי והיא לא מסוגלת לראות את החיים שלה
בלעדי. אחרי שהיא מצצה לי עוד פעם נרדמתי, כשהתעוררתי דיברנו
על פוליטיקה, אין לי מושג איך הגענו לזה אבל פתאום גיליתי שיש
לה רעיונות מדהימים ומחשבות מהפכניות על המון נושאים. אחרי
שהיא מצצה לי עוד פעם ירדנו למסעדה. קדוש ישב שם עם מישהי
שיצאה מהגיליון האחרון של ווג, לי היא לא הזיזה את הקצה כי שוב
הייתי מאוהב. הצגתי את מון לקדוש וקדוש הציג את סאלי לשנינו.
פתאום נחרדתי, ידעתי שאם קדוש יתאהב בה הוא עלול לנטוש אותי
ולא רציתי לאבד את החברות שלנו. "מה קורה גבר?" שאלתי אותו
והוא חייך מרגיש גבר באמת. סאלי ישבה שם, עם קדוש שנראה מבוגר
ממנה בעשרים שנה, מגיע לה לסנטר והכרס שלו שוקלת כמו כל הגוף
שלה. היא חייכה ואמרה שהוא הבן אדם הכי מדהים שהיא פגשה אי
פעם, "זה לא יאומן איזה יכולת יש לו לראות לתוך הבן אדם ולהבין
אותי, אני מרגישה שאנחנו מכירים כל החיים" אני הימרתי שהיא כבר
התחילה להרטיב וידעתי שאם אני לא אנקוט בפעולה מהירה, יהיה לנו
ישו חדש בעוד תשעה חודשים ובתור יהודי די חששתי מעוד מסעות
צלב.
"קדוש, אני חייב לדבר איתך שיחת גברים" אמרתי לו ומשכתי אותו
לסוכה אחרת "תן לבנות להכיר אחת את השנייה" הוספתי וחייכתי
אליהן. ישבנו בסוכה שוממת למדי ואני ניסיתי לחשוב על רעיון
לגרום לו לשכוח מהסאלי הזאת "קדוש, מה קורה לך גבר, הבחורה
הזאת לא בשבילך, היא לא בלבל שלך"
"מה זאת אומרת?" הוא שאל נרגז מעט "אתה צריך מישהי חכמה, לא
איזה תמונה או פסל חסרי תבונה" הקדוש ברוך הוא שמע אותי אבל לא
הקשיב לי. הרגשתי שאני מאבד אותו שהוא חומק לי בין הידיים והוא
נסחף לזרועותיה של פאר הבריאה או לשדיה או לשפתיה או לעיניה
בכל מקרה היה שווה להיסחף. הוא קם ללכת ואני תפסתי לו בשרוואל
פיג'מה, הוא הסתובב והיו לו ברקים בעיניים, "גבר, היא גבר!"
פלטתי והרגשתי כמו דורון ג'מצי בשנייה האחרונה זורק כדור
משלושת רבעי מגרש ומביט בו עף. שתיים הפרש והאליפות על כף
המאזניים וזה סל! הקדוש ברוך הוא קרס כמו בניין קלפים "אני לא
מאמין" הוא מלמל והלך למקלחות בצעדים מושפלים וראשו נע מצד לצד
כלא מאמין. כשנהיינו ממש חברים הבנתי שכאשר הוא יורד לארץ הוא
משאיר את רוב הכוחות שלו למעלה כי הוא פשוט עצלן ואין לו כוח
לסחוב אותם.
סאלי נשמעה ממש חמודה ואין ספק שהיא נשבתה בקסמו, אני הסברתי
לה שקדוש גולש גלים והודיעו לו מהארץ שיש אחלה גלים הלילה אז
הוא עלה לחיפה "והוא ביקש למסור לך ששלמותך היא פסע מקדושה"
הוספתי ציני מעט על התפקיד ההיסטורי שהיא פספסה ולעולם לא תדע.
סאלי נשכה את השפתיים חזק וגם אני אבל בכל זאת אהבתי את מון.
בחושה מון מצצה לי ובין לבין סיפרה לי דברים מדהימים על
הנתונים הכלכליים של ארצות הברית, התפתחויות אחרונות בשוק ההון
והשקפתה הרוויזיוניסטית לגבי הפערים החברתיים.
כשחזרנו מסיני אני בעיקר חייכתי, הייתי כל כך מאושר שאנשים
סביבי התחילו לחשוד שאני צורך אקסטות. אבל לא צרכתי אקסטות,
פשוט הייתי מאושר.
בתחילת הסמסטר הגיע לי מכתב במעטפה חומה, התחלתי להשתולל בבית,
לא רציתי לצאת למילואים. כל שנה שלחו אותי לאיזה חודש שטחים
והפעם הודיעו לי מראש שזה ייפול לי על הסמסטר. כשפנו אליי
הסכמתי, אבל עכשיו לא רציתי להיות דקה בלי מון. שמתי לב שאני
מקלל כמו הרבי מילובביץ' "גוד דמט" ונזכרתי בזקן, חשבתי עליו
כשפתחתי את המעטפה ותהיתי מה עלה בגורלו. "החלטנו לפלוט אותך
לאלתר. עליך להתייצב בפיקוד העורף" קראתי וחזרתי וקראתי. קצינת
הקישור הסבירה לי בטלפון שאני עובר להג"א ואני ידעתי שאני צריך
לחפש שני דברים חשובים, כדורי נפטלין בשביל המדים ושמפניה כי
העולם יפה.
שיכרון התחלת החברות שלנו עבר והתחלנו לצאת גם עם החברים שלנו.
הכרתי את הבחורה החייכנית שמסתבר שהיא החברה הכי טובה של מון.
כשישבנו באיזה באר קטן בכרמל ומון הלכה לשירותים, גלי (הבחורה
החייכנית) אמרה בלי חיוך, שההשפעה שיש לי על מון מדהימה
ושכשהיא איתי היא אדם אחר לגמרי. אני חייכתי וקיוויתי שהיא
תחייך חזרה כי רציתי לראות את החיוך שלה שוב, הוא היה תמים כמו
חיוך של ילדה ולי זה עשה טוב בלב.
ככל שהכרתי את גלי חיבבתי אותה יותר, היא הייתה מלאת חיים והיה
בה חן והומור ציני שהופיע בהפתעה. שלושתנו בילינו הרבה ביחד
ולי היה מוזר איך הבחורה המדהימה הזאת לא משיגה חבר. מון אמרה
שהיא מאד בררנית וכמה ימים אחרי זה שאלתי את גלי והיא אמרה
שחבר זה לא פיצה, לא מזמינים את זה בדואר. האמת שהיא לחשה לי
את זה כי שכבנו במיטה ביחד ודיברנו קרוב. "מה דואר?" שאלתי
והיא אמרה שאני מקסים. אני חשבתי שהיא אומרת את זה כי גרמתי לה
לגמור אבל גם לי בער משהו בלב.
ביום שלמחרת התקשרתי לקדוש ברוך הוא והצעתי לו שנרד לסיני
ביחד. בלילה לקחנו אוטובוס לאילת והוא ישב לידי שקט כמוני.
כשחצינו את הגבול ואיזה מצרי מניאק התחיל לעשות עלינו
אוואנטות, קדוש ענה לו בערבית והוא הסמיק והעיף אותנו משם
חיוור ומבוהל לא לפני שהוא פלט "אללה ואכבר" וקדוש ענה בעברית
"אני יודע". אחר כך קדוש הסביר לי שהמצרי הזה מאכיל בתחת איזה
טוראי צעיר וקדוש אמר לו שאם הוא לא מחזיר לנו את הדרכון מייד
והופך להיות אילם הוא יספר למפקד שלו על זה וכשהוא אמר לו את
השם של הטוראי, המצרי הגיב כמו מישהו שראה רוח רפאים.
כשהגענו לראס אל שטן אני נכנסתי למים ורוב הזמן שנירקלתי, לא
בגלל שאני אוהב את הדגים, רציתי להתבודד. בערב ראיתי את קדוש
בסוכה שליד המסעדה מעסה לאחת שיצאה מהגיליון האחרון של פנטהאוז
את כף הרגל. היא התפתלה כמו נחש שרוקד ברייקדאנס. אני עליתי
לראס.
אחרי שירד הלילה נשארתי לבד על הראס והסתכלתי על הכוכבים שנפלו
למים. גלגלתי אחת ואחרי שעישנתי אותה זרקתי את שאר החומר שהיה
לי, החלטתי שאני רוצה להיות צלול. קדוש עלה לראס והתיישב לידי
"מה קורה גבר?" הוא שאל והניח יד על הכתף שלי, רציתי להתכרבל
בתוך היד שלו  כי בגדתי בחברה שלי עם החברה הכי טובה שלה,
ופתאום כל החיים שלי התבלגנו ונהיה לי חרבנה על זה שבגדתי
בערכים שלי ושאני זבל כמו כולם. הרגשתי חרא כלפי מון וכלפי
עצמי ובתוך כל הייאוש הזה, המחשבות והתהיות רציתי להתכרבל לו
בתוך היד, יכולתי לבקש ממנו עזרה אבל במקום זה עניתי לו שהכל
בסדר והוספתי "גבר" כדי לעשות לו טוב. החלטתי שאני מתמודד עם
החרא שלי לבד. "מה קורה איתך?" שאלתי אותו והוא חייך חיוך
ערמומי וביקש את המפתחות של החושה, "אתה נשאר פה בשעות
הקרובות?" הוא שאל-וידא והוסיף קריצה ואני חייכתי "כן! גבר!!".



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 12/7/01 16:12
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
חן האובן

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה