הבאתי הביתה כלב. אוקטובר הגדול הגיע ואיתו דירה חדשה והזמן
לשינוי נוסף. השותף החדש שלי, מויש, אמר שאין לו בעיה,
ושאדרבא, הוא אפילו מוכן לעזור עם הטיולים והכל, אז הלכתי לצער
בעלי חיים וחזרתי משם עם גוסטבו. "כלב לא קונים, כלב מצילים",
קראתי את זה פעם בעיתון, והחלטתי ליישם. מה אני צריך לשים
אלפיים שקל בשביל להגיד שיש לי משהו גזעי בבית, חוץ מזה, תודו
שיש משהו גזעני בלהחזיק כלב גזעי. מעבר לכך הם גם חיים יותר
זמן. גוסטבו קראתי לו, לא בגלל הטלנובלה, סתם בגלל הצליל
המגניב, וגם בגלל שתיארתי לעצמי שהבחורות יקבלו את זה
בהשתאות.

גוסטבו עוזר לי לקום כל בוקר, הרבה יותר קל להתעורר כשיש מישהו
מבסוט בסביבה, שמכשכש בזנב ומת להשתין למטה ברחוב, וגם דופק לי
בדרך כמה ליקוקים. גוסטבו אוהב לראות את ערוץ הספורט, ואף פעם
לא מבקש ממני להעביר ערוץ, אפילו אם היה פיגוע והטלוויזיה
דווקא על 1-VH. הבחורות למטה בשדרה משוגעות עליו, ובכלל
מרטיבות כשהן שומעות את השם שלו. בזכות גוסטבו כבר יצאתי עם
ארבע וזיינתי מתוכן שלוש, והוא עצמו כבר תפס כמה בעצמו, ואפילו
תקע איזו כלבה ג'ינג'ית מול העיניים שלי ושל הבעלים המזועזעת
שלה. אז פעם ביום אני צריך להרים קקי מהרצפה ולבדוק שיש מים
בקערה שלו, ופעם בכמה שבועות לקנות שקית של דוגלי. אפילו מויש
חולה על הצורה שלו, וגם קנה לו לא מזמן עצם. אז מדי פעם הוא
מלקק לעצמו את הביצים  ומשאיר קצת פרווה על הספה, חפיף, אפשר
לחיות עם זה. אחרי הכל הוא אף פעם לא אמר לי שאני לא עושה
מספיק בשבילו, ולא התלונן ששכחתי את היום שבו הבאתי אותו
הביתה, או את היום שבו אספתי לו את הקקי בפעם הראשונה. האמת,
לא נראה לי שהוא בעצמו זוכר את התאריכים אלה.

הכרתי בחורה נחמדה מבית טוב. יש לה תואר שני ושלושה ספרים של
ז'וזה סרמאגו. יש לה שיער פשוט ולא יומרני. יש לה גוף נחמד
והיא מתאמנת במכון ארבע פעמים בשבוע, לפעמים שלוש. היא הציעה
לי לעבור לגור איתה, אבל רק בתנאי שאני לא מביא איתי אף אחד.
אז נכון, יש לה גוף נחמד והשיער באמת עושה לי את זה, אבל איפה
זה ואיפה הקטעים למטה בשדרה, איפה חדשות הספורט כל לילה לפני
השינה, ואיפה העובדה שאין ימי מחזור. אז אמרתי לה ביי,
לפוסטמה.

מה גם שמויש לא היה הכי משוגע עליה.