אתה לא יכול לעשות לי את זה, צרחתי, מתעלמת מהקהל שהתחיל, ואם
לא, בוודאי שיתחיל לנהור בהמוניו. אנשי הפריפריה העלובה בה
מבזבזת אני, כמו שאר אנשי המקום, את ימינו.
הוי, נשמות עלובות ותועות, איכה נמשכתם והגעתם אנה?
אני לא יכול לעשות לך את זה, שאל רונן, או שאולי את מתעלמת
מאתמול או משהו?

אתמול, אתמל נסעתי עם הרשיון בשלילה שלי. יסמין מתקשרת אליי
ומספרת לי על החבר החדש המחורבן שלה, ברדיו מתעקשים לשים את
השירים הכי גרועים, הסיגריות נגמרו לי ואם זה לא מספיק - אז
רכב כחול עם סירנות מסמן לי לעצור בצד.
רשיונות בבקשה, אני שומעת, ומסובבת את הראש כדי לקלוט שוטר
בגיל העמידה עם מפרצים במצב מתקדם, אבל מבט נחוש עיניים. את
אלו אני הכי שונאת, המבט הנחוש בעיניים אומר 'תשכחי מזה', שלחו
אותי לאסוף דוחות ואני אוסף דוחות, אם היו שולחים אותי לחלק
סוכריות הייתי שואל אותך באיזה צבע, אבל שלחו אותי לחלק דוח.
והופ, את בשלילה (מבט
מי-מספיק-מטומטם-לדבר-בפלאפון-בנסיעה-שהרשיון-שלו-בשלילה? חודר
את משקפי השמש שלו) ואני כבר רואה איך עד שיתנו לי את הרשיון
בפעם הבאה כבר יהיו חלליות - אני אמצוץ לך, נפלט לי.
מה? המבט הנחוש נדרך, שמעת, אני אמצוץ לך, אמצוץ כמו כלבה אם
תבטל לי את הדוח, אז מצצתי לשוטר בגיל העמידה, עם מפרצים במצב
מתקדם. אבל כמה שהוא נראה מעאפן, היום מצצה לו כוסית.

אז אני ורונן, שרוצה לעזוב ובצדק, אתמול החברה שלו מצצה למישהו
וזה לא משנה שהיא הייתה חייבת. צודק, וכמה שהוא יפה עם המבט
הלא-מוותר שלו. אני אמצוץ לך, נפלט לי, קצת לפני שהוא סוגר את
הדלת.