בעוד אני הולכת במשטח חיי, במישור יומי,
אתה מופיע, נווה המדבר שלי.
כמה שאני רוצה לאסוף אותך לזרועותי, להתנחם על כרי הדשא שלך.
כמה אני מוגנת כשאני איתך. אני רוצה ללגום ממך, את ריחך,
דיבורך, מבטך. אותך.
כמה שאני צמאה אליך, אך איני יכולה להרוות את צימאוני.
הולם בי הרצון, הוא מוציא דמעות מעיני ומביא חנק לגרוני. ליבי
קופץ מחזי למראך ואני נשברת מגעגועי. כמה יבשתי.
אתה יודע איך זה לרצות משהו בכל תאי גופך, לשמוע את עצמך זועק
לדבר אחד, הדבר שייתן לך את משמעות ימיך, ולמנוע מעצמך את
האוויר???
אם אחווה שוב את מעלותיך, אשר למעשה מרכיבים את כולך, אם אכנס
שוב לתוך נווה המדבר שלי, לא אוכל לשאת אחרת בנווה שלי. לא
אוכל לראות אותה שותה ממעיינך, לא אסבול את מגעכם.
עדיף לי להיחנק ולהתייבש, ולהמשיך לזחול במדבר חיי שבלעדיך.
(נכתב לחבר טוב לשעבר, שבשבילי הוא הרבה יותר). |
