"לילה טוב, שבוע טוב", אמרתי לאמא. הייתי כ"כ עצבני שלא זכרתי
אם זה יום שישי או שבת. חגגנו יום הולדת לאבא בשילוב עם ארוחת
ערב יום שישי, ואמא ואבא הצליחו להרוס הכל בויכוח על איפה
לעשות את הסדר: אצל האמא החולה של אמא, או אצל אחותו של אבא,
הסדר הראשון אחרי ששני ההורים שלהם נפטרו. גם העצבנות של אח
שלי הוסיפה למרקם הכללי של שמחה בבית, ואחותי, הבן אדם היחיד
שצחק באמת באותו ערב, נסעה חזרה הביתה.

ישנתי טוב, באופן מפתיע. איפשהו במהלך 11 שעות של שינה חלמתי
שאני גיבור פעולה. טוב להתנתק קצת לפעמים.

קמתי בעשרים ל-12, והיום היה לי מתוכנן: ללכת למשחק של הקבוצה
שלי ב-15:00, וחוץ מזה לשבת ולעשות את ה-4-5 עבודות שאני אפילו
לא יודע מתי אני צריך להגיש. ואז, היום שלי התחיל להשתנות.

אח שלי הציע לי לבוא איתו ועם חבר שלו לבאולינג. היססתי, כי
כשהוא לא בבית (הוא בכלל גר בחיפה, אבל הוא בא לסופשבוע לכבוד
היום הולדת של אבא), יש לי זמן לשבת על המחשב ולעשות את
העבודות שלי. "כן, בטח," אמרתי.

עיצבן אותי שהוא ניסה ללמד אותי איך לשחק, בטון
המתנשא-בצורה-בלתי-מורגשת הרגיל שלו. זה לא שלא שיחקתי באולינג
קודם; וכבר הייתי מוכן לאמץ בשמחה את עובדת היותי גרוע בזה כמו
בכל דבר אחר. אבל בתת-מודע, אימצתי איכשהו את העצות שלו, הפלתי
10 חיילים ב-2 זריקות בפעם הראשונה מאז שהפסקתי לזרוק עם שתי
ידיים, ואפילו הובלתי עליו אחרי הסיבוב הרביעי.

סיימתי עם 49, אחת התוצאות הטובות שלי אי פעם. אח"כ אני ואח
שלי הוצאנו את זעמנו במשחק הזה, שמדמה מכונות ירייה. בחלק
הראשון אפילו פגעתי יותר טוב ממנו.

כשחזרנו הביתה עשיתי חושבים והחלטתי לא ללכת למשחק. דבר ראשון,
היו לי עדיין המון עבודות, וגם רציתי לנסוע לראות את סבתא אחר
הצהריים; וחוץ מזה, עדיין לא השתחררתי מהעובדה שראיתי לפחות 30
משחקים ביתיים של הקבוצה שלי מאז גיל 8 בערך, ועוד לא ראיתי
נצחון ארור. זה לא שהקבוצה לא גרועה, אבל בשלב מסוים הגעתי
למסקנה שאני לא רק לוזר, אני מנחוס.

פתחתי טלוויזיה על ערוץ הסרטים. הספקתי עוד לראות את הסוף של
הסרט הנחמד על השחמטאי הרוסי שקופץ מחלון ואהובתו מסיימת
בשבילו את המשחק על אליפות העולם, והתחלתי לראות את הסרט של
וודי אלן על הגיטריסט המניאק (והדמיוני לגמרי). כבר ראיתי את
שני הסרטים, והם היו די נחמדים. קרוב לתחילת הסרט השני ידעתי
שאני לא אספיק לראות את כולו לפני שניסע, ובכל אופן, לראות את
שון פן מנגן על הגיטרה נתן לי את העקצוץ הקטן הזה ביד שאמר
שאני צריך ללכת ולבלות קצת זמן איכות עם קייט, הגיטרה בס שלי
(כן, יש לה שם). אחרי קצת דיוק אלינגטון ורד הוט צ'ילי פפרז,
נסענו לסבתא.

כמובן שאמא ניצלה כל רגע פנוי של שנינו להתלונן בפניי על אבא,
על אח שלי, על סבתא ועל החיים בכלל. כבר די התרגלתי לזה; אני
אפילו די צוחק מזה עכשיו. מה שמציק לי זה שהיא לא נותנת לסבתא
לשפוך את הלב בפני (אני כבר היחיד שבאמת מקשיב לה), אבל בשבילה
אני הכותל המערבי הארור.

בין לבין, הצלחתי להתקדם לא רע בעבודות. סיימתי בערך את
היסטוריה, ועשיתי חצי ממחשבים. אז חזרתי לטלוויזיה כדי לראות
בערך מההתחלה את "התוכנית", עוד סרט שכבר ראיתי. Best Laid
Plans, זכרתי שקראו לו באנגלית. סרט מתח בתקציב-נמוך (לפי
השחקנים הלא-מוכרים), אבל לא רע בכלל. הוא נגמר ב-21:00, ואז
היה סרט בשם "לוזר" עם ג'ייסון ביגס, וב-21:30, בערוץ אחר,
"משחק הצבאים". את "משחק הצבאים" ניסיתי לראות כבר הרבה פעמים,
ובגלל שהיכרתי את ג'ייסון ביגס בעיקר מהקומדיה האיומה "אמריקן
פאי" (אני לא מתבייש להגיד שלא ראיתי אותה), תיארתי לעצמי
שיימאס לי מהסרט תוך חצי שעה ואז אני אעביר ל-10. בעצם, התחלתי
לראות אותו רק כי זכרתי שחלק ממנו הופיע בקליפ לשיר החביב
Pretty Fly של אופספרינג, וכי אני די לוזר בעצמי.

הופתעתי פאקינג לטובה. במקום עוד קומדיית נעורים שמתעסקת בעיקר
בהפרשות, קיבלתי משהו שהזכיר את הרגעים הטובים של "משתגעים על
מרי" - החנון המאוהב שמשיג בדרך פלא את הנערה היפה והמקובלת.
למרות שחזרתי ואמרתי לעצמי ש"זה קורה רק בסרטים", יצאתי עם
הרגשה ממש טובה. ואז הלכתי וסיימתי את העבודה במחשבים. בדרך גם
המצאתי פתגם, "כולם מתים - תחיו עם זה", ואפילו עליתי על
העובדה המדהימה שהוא מכיל 8 הברות גם בעברית וגם באנגלית.
מעולם לא נדחסה כל כך הרבה חוכמה לתוך 8 הברות. טוב, אולי
פעם.

ואז חזרתי לחדר וניגנתי. וזה לא היה "נחמד", כמו רוב הפעמים.
זה היה פשוט כיף! צ'ילי פפרז, ודיוק, ורוק אראונד דה קלוק,
וקופקבנה (נו, הלטיני הקליט הזה) - כולם זרמו לי מתוך הידיים,
ופשוט הרגשתי מעולה. אם לא הייתי צריך לסיים לכתוב את זה וללכת
לישון כי מחר יש בי"ס, הייתי מנגן שעות.

בדרך לישון הלכתי לאמא ואמרתי לה "לילה טוב, ושבוע טוב".
והתכוונתי לכל מילה.