New Stage - Go To Main Page


הכרתי את ההרגשה הזאת יותר מדי טוב. כמו נווד בדואי שמתעורר
לגלות שהגמל שלו נגנב, כמו חתול שמתחוור לו שזה עתה נפח את
נשמתו השמינית. הקץ שלי קרב, לא היה בכך ספק.
היא עמדה שם, עם נוכחות של טווס, וחיכתה. חיכתה לחבר, לחברה,
לידיד, לאבא, לארנב מקפצץ - למשהו, הפרט הזה לא היה חשוב לי
כל-כך באותו הרגע. כל שעניין אותי היה שראיתי אותה - ובכך
דפקתי עוד מסמר בארון הקבורה ששמו יואב תירוש.
הסתכלתי עליה, ותהיתי כמה זמן יעבור עד שהיא תשים לב אליי.
מנסיון קודם ידעתי שזה לא יהיה זמן רב, אבל העדפתי להתעלם
מהמחשבה הזאת. ניסיתי להיראות עסוק בדיסקמן, במוזיקה הרועשת
למדיי שבוקעת מתוך אוזניות הסוני המתקפלות שלי. אבל גם כשלא
הסתכלתי לעברה, הנוכחות שלה כבר כבשה אותי. לא הייתי יכול שלא
להיות ער אליה. לכל תנועה שלה. לכל תזוזה. לכל נשימה. כל-כך
קרוב, חשבתי לעצמי, אבל גם כל-כך רחוק. לא היה לי ספק אפילו
שאני לא אדבר איתה לעולם, לא אחליף איתה מילה. קיבלתי את זה
בהבנה. לא שקלתי אפילו לשנות את זה, זה היה מהדברים האלו שאתה
יודע בליבך שלא יקרו.
היא הזיזה את ראשה לעברי לפתע, וקלטה את נעיצת העיניים שלי. לא
נלחצתי, פשוט העברתי את המבט שלי הלאה בטבעיות, ליצור את
התחושה שאני בוהה בחלל הריק ושרק במקרה העיניים שלנו נתקלו.
העפתי חצי-מבט לעברה ויכולתי לראות כי מבטה עדיין נעוץ בי.
הרגשת אי-נוחות החלה לעטוף אותי, וחיפשתי מוצא. תירוץ. סיבה.
מצאתי אותה, בדמות הדיסקמן הנחבא שלי. התעסקתי בו פתאום בדבקות
של איש דת הנושא פריט קודש. הפכתי את הדיסקמן למטרה, מתעלם
לחלוטין מהסובב אותי. כעבור כמה דקות, הרמתי שוב את העיניים.
היא נעלמה. נשמתי לרווחה, וקמתי ללכת.

יואב תירוש.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 3/4/04 13:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יואב תירוש

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה