כשתמותי הציפורים ייפלו מהשמיים
הכוכבים ייעלמו כלא היו
והשמיים ייפתחו.
ואת, את תעלי ללא גוף אל הנצח
נשמתך כלא הייתה
בתוך גופה לבנה
נשמת ציפורים וכוכבים.
שתלתי עלייך פרח, מקווה שאת אוהבת ורדים אדומים...
בבוא העת גם הוא ינבול
ואני
לא אתאבל עלייך פעמיים
כי הדמעות אשר הציפו את לבי...
לא השאירו מקום ולו לנשימה אחת
אל מי אסתכל בלילה?
אחפש נחמה
כי במותך לקחת איתך
את ריח הגינה
שתלתי עלייך פרח!
קומי והריחי!
געי במכאוביי אהובתי הקטנה
במותך
היית
ותהיי האחרונה.
הפחד ילון במיטתי
כי לא העזתי לקבוע מותי
פחדן אמרתי.
צעקתי על נפשי.
נפשות בני אדם אשר אין מפלט לתיסכולן
בליל ירח מלא,
יבקשו להתחבא, מרגשות עזים, וגוף רזה... ייעלמו הן במשקה.
גופתך מונחת כאן.
תחת לבך הפועם
נשימותייך
והנה את
מתה בעודך בחיים.
חייכי גופה יפה
עורך חיוור כל כך
וצעדייך עקובים באדמה
הריחי את הפרח |
