הוא שוב קודח מחום.
אני לא יודעת מה הם עושים לו שם, אבל הוא לא חוזר בסדר.
יש לו סיוטים כל לילה והוא שוב קודח מחום.
דווקא הסתדרנו בחדר די טוב בהתחלה - אחרי שהבנו שאנחנו לכודים
פה ואין לנו דרך החוצה, ראינו שאין לנו לאן לפנות אלא אחד אל
השני.
אבל היום הם, השובים המסתוריים שלנו, לקחו אותו שוב.
אני לא יודעת מה הם עושים לו שם, כל פעם שהם לוקחים אותו, אבל
אני כן יודעת שזה לא יכול להיות טוב.
כל פעם שהוא חוזר משם הוא ככה - לא ישן טוב במשך כמה ימים,
רדוף סיוטים, וקודח מחום חלקים גדולים מהזמן. ותמיד שקט, לא
מוכן לומר מילה על מה שהיה.
אני לא יודעת איזה עינוי הם מעבירים אותו שם, שהוא לא מוכן
לומר לי עליו דבר, אבל אני יודעת בדיוק איזה עינוי הם מעבירים
אותי, בלי לעשות לי כלום - לראות אותו במצב כזה זה עינוי
מספיק.
אז אני יושבת לי במיטת האפיריון הארורה, שבהתחלה כל כך התלהבנו
ממנה בתמימות ילדותית, ושמה את ראשו בחיקי, מעבירה מטליות
רטובות על המצח הקודח שלו, ומלטפת לו את הראש, מסיטה את השיער
מפניו וממלמלת מילים מתוקות באוזניו, ומקווה לטוב.
אולי הפעם תהיה הפעם האחרונה?
אולי הם השיגו סוף-סוף מה שרצו מאתנו?
אולי מחר נמצא דרך לצאת מפה?
אולי.

היא נראית רע יותר מיום ליום.
אני לא יודע איך לעזור לה, אבל אני יודע שאני חייב.
היא בקושי ישנה והיא נראית רע יותר מיום ליום.
דווקא הסתדרנו פה די טוב בהתחלה - באין מוצא מתקרבים אחד אל
השני בלית ברירה.
אבל לפני כמה ימים שוב הלכתי אליהם, לא מרצוני, כמובן.
אני לא בטוח מה היא עוברת, כל פעם שאני הולך, אבל אני כן יודע
שזה לא עושה לה טוב.
כל פעם שאני חוזר היא מתנהגת ככה - לא מוכנה לישון כל עוד אני
לא מרגיש טוב, בקושי אוכלת, ובוכה חלקים גדולים מהזמן. ותמיד
שואלת, מנסה להבין מה קורה מאחורי הקירות.
אני לא יכול לספר לה מה קורה מעבר למפתן הדלת, היא סובלת מספיק
רק מלהיות פה בפנים - אני רואה יפה מאוד איך היא מתענה כל פעם
שאני מתעורר מסיוט, ולא מרשה לעצמה את תענוגות השינה כדי לשמור
ולהגן עלי.
אז אני משכיב אותה על המיטה שלנו, שהייתה כל כך מפתה בהתחלה,
ומניח את ראשה בעדינות על הכרית, מנשק, מחבק, מלטף, עד שתסכים
להיכנע לזרועות מורפיאוס ולתת לעצמה קצת מנוחה, לתת לי לשמור
עליה לכמה שעות, עד שהיא שוב תקום בריאה וחזקה.
אני יודע שזו לא הפעם האחרונה.
הם לא ימצאו מה שהם מחפשים כל כך מהר.
וכל הדרכים החוצה כבר מזמן חסומות.
אבל היא תמיד מתעקשת שאני לא אאבד את התקווה, אז אני אוסיף
מילה אחת:
אולי.