זה כואב. אני לא מאמינה שעשיתי את זה.
מה גרם לי לעשות את זה?

נכנסתי לחדר של אחותי הגדולה ( היא הייתה בחו"ל באותו הזמן)
, נשכבתי על מיטתה, מאוד נוחה...
מס'  ימים לפני זה, נפגשתי עם ידיד- כזה מקסים, חמוד, הכול.
תמיד יודע להגיד את הדברים הנכונים , בזמן המתאים.
והנה אני יושבת , שוכבת... וחושבת... על מה? עליו.
על איך שבא לי שיהיה פה לידי- ילטף את שערי, ייתן לי נשיקה.
אוי, מה לא הייתי עושה בשביל שזה יקרה עכשיו.

החזקתי את השפופרת ביד... להתקשר חשבתי?... ואם אני מתקשרת...
מה אני אגיד?
מה אני אומר? להגיד לו שלום? אולי הוא בכלל לא סובל אותי?...
אבל...אני חייבת להגיד לו...חייבת.
היאוש- היאוש שאני מרגישה- מה לעשות?
החלטתי להתייעץ עם חברותיי הטובות- הן לא היו בבית.. טלפון
אחרי טלפון- אף אחת לא עונה,
כאילו הגורל רוצה שאני אחליט לבד.
אני אתקשר.
חייגתי- ספרה אחרי ספרה... 9...8....6....4....8.....2...
ניתקתי.
לא יכולתי.

אני משתגעת!!! לא מסוגלת, חייבת להגיד לו- אבל מצד שני- לא
מסוגלת.
אני נקרעת מבפנים. חייבת לטלפן.
הכרחתי את עצמי, לקחתי את היד וחייגתי מהר: 9864823.
הטלפון מצלצל... צלצול ראשון. צלצול שני.. הוא ענה. "הלו?" .
שתקתי. קולו כל כך ערב לאוזן, עדין ורך.
המילים נבלעו. "מי שם?". ניתקתי.

מה עשיתי? איך יכולתי לחייג אליו, מה חשבתי לעצמי?

הבעיה נותרה... אני מרגישה שאני נקרעת- שוב, רוצה להגיד אבל לא
מסוגלת.

אין ברירה- חייבים. פשוט חייבים.

לקחתי את הפלאפון , שלחתי לו SMS, שלחתי: "אני אוהבת אותך".
ההמתנה- הורגת אותי... אוכלת אותי מבפנים, לאט, לאט , כמו
שציפור אוכלת גרגירים.
עברו כבר 5 דקות שלמות.
הכאב- הוא לא עונה, מה אני אעשה? איך אני אחיה אחרי זה?
עכשיו אני נקרעת יותר- גיליתי את סודי לאדם הכי חשוב לי- והוא
לא עונה.

כבר עברו שעתיים מאז.
זה מרגיש כמו נצח- זה כואב.
הוא לא עונה.

אין מה לעשות, זה כואב, ואני צריכה לחשוב על זה... אני אעבור
את זה.
לפחות עכשיו אני יודעת שאת הצעד שלי עשיתי.
יהיו עוד אמרתי לעצמי- אבל מה שבאמת חשבתי... זה שאני לא
מסוגלת לחיות בלעדיו.