"אז פאנטה, ספרייט ושלושה קוקה קולה," סיכם המלצר במסעדה הקטנה
בה התמקמנו בג'ירונה אחרי ביקור ברובע היהודי של העיר.
"סי פור פאוור"
"מומנטו," קרא עודד אחר המלצר שפנה למלא אחר ההזמנה שלנו,
"רותי, פאנטה זה מיץ תפוזים מוגז. את בטוחה שאת רוצה לשתות את
זה?"

"פאנטה, פאנטה," רדפו קריאות קצובות בקולות דקים את הג'יפ
הצבאי שזחל בחום היוקד. ידיים דקות מושטות קטעו את זמזום
הזבובים ואת אזהרתו של אבא לא לשלוח ידיים החוצה. "רואח!
רואח!" אבא צעק כנגדם מבעד לחלון שלו. הילדים התעלמו מצעקותיו
ודחקו לעברינו בקבוקים כתומים.
בינו לבין עצמו הוא מלמל בחוסר סבלנות שיזוזו כבר כי בסוף
מישהו ידרס.
"אבא, מתי כבר נגיע?"
"הכפר הוא כאן, מעבר לפינה. חמש דקות אם רק נצליח לעבור!"
"רואח! רואח!" הוא המשיך לקרוא מעבר לחלון הג'יפ, מנווט
באיטיות בין המהמורות בכביש, הילדים והכלבים שהקיפו אותנו.
"אתם רואים, השכונה שלנו הייתה כאן בוואדי מחוץ לחומות. כאן
חציתי כל יום בדרך לבית הספר. נראה אם אצליח לזהות את הבית."
"אבא, אני צמאה."
"במימייה שלי יש מים."
"איכס!"
"רותי!"
"תיכף בובה, אחרי שנעצור אני אקנה שתיה."
"הבתים נראים כאן כמו חירבות," אמר נתן.
"תאמין לי, פעם הם לא נראו כך," אבא אמר נאבק במוט ההילוכים,
"ושם," הוא המשיך מצביע מעבר לחלון שלו, "זה הר הזייתים. דוד
ואריה קבורים שם. אחר כך נעלה ונראה אם נצליח לזהות את המצבות
שלהם."
"בואו. מפה נמשיך ברגל."
"מה זה מצבות?"
"רותי," גישש אחר היד שלי נתן, "אל תעזבי לי את היד אפילו לא
לרגע."
"נתני," לחשתי, "תגיד, למה הילדים האלה רצים אחרינו? מה הם
רוצים?"
"הם מנסים להרוויח כסף."
יד נגעה בי, בשיער. עיניים שחורות צוחקות מלוות כמה משפטים
גרוניים בלתי מובנים, הציעו לי בקבוק. אבא התמקח על המחיר. נתן
פתח עבורי את הפקק. גז מתוק תפוזי התנפץ לי בפנים. טעים.

"כן. אני רוצה מיץ תפוזים מוגז."
"היי," עודד נופף בידו מול פניי, "לאן הלכת?"
אחזתי לו ביד והנמכתי אותה אל שולחן המסעדה. "המקום הזה לוקח
אותי רחוק," אמרתי לו מסתכלת על היד הגדולה והכהה שלו העוטפת
את זו שלי ועל האצבעות שלנו המשתרגות אלה באלה.
"כמה רחוק?"
"רחוק, רחוק מאוד!" צחקתי לעצמי והמשכתי, "מיד אחרי מלחמת ששת
הימים, אבא שלי, סבא בנימין," הוספתי, בודקת שהילדים מקשיבים,
"לקח אותנו לראות את הבית שבו גדל בירושלים."
"הנה היא מתחילה עם הסיפורים שלה על חורבן הבית!"
משכתי לבן הצעיר והסורר שלי באוזן והבהרתי לו שמלחמת ששת הימים
הייתה בשישים ושבע וחורבן הבית היה הרבה לפני זה.
"בעצם," תיקנתי, "בלי לדעת עלית על משהו. יש קשר בין מלחמת ששת
הימים לבין סדקים שנוצרו בבית אבל לא בזה של בית המקדש."
עודד נעץ בי מבט מוכיח. "עזבי את הילדים עם הסדקים, ספרי על
ירושלים."
הסטתי את המבט. מאחורי עודד זרם הנהר. מעליו התנשאו הקירות
החיצוניים של ג'ירונה העתיקה. פתחים פנו אל הנהר וכביסה הייתה
תלויה על חבלים מתחת לחלונות. באור אחרון, הכביסה המתנפנפת
הטילה צללים ארוכים על הקירות הצבעוניים. גבוה מעליהם התנשאו
צריח הכנסיה, פעמון עצום בראשו והמצודה בה חסה בעבר רובע יהודי
פעיל.
"לפני המלחמה נהגנו לבקר בירושלים ולעלות למקום גבוה ממנו אפשר
היה להתבונן בעיר העתיקה ובשכונת הילדות של אבא שלי. במשפחה
שלי רץ הסיפור שבאחד הביקורים הלגיונרים ירו עלינו. אבל כל מה
שאני זוכרת מהטיולים האלה זה שאבא היה לוקח אותי בידיים ומרים
אותי גבוה מעל כולם. תגיד, אתה מעלה על דעתך שאנחנו היינו
לוקחים את הילדים שלנו למקום כזה?"
עודד הביט בי בעיניים מקשיבות ומחוייכות מבקש שאמשיך. הוא לא
הגבר שיפול בשאלות מכשילות. המשכתי:
"כנראה שהירושלמים הוזמנו ראשונים להביא את המשפחות שלהם, אחרת
לא כל כך ברור לי איך הסתובבנו שם מיד אחרי המלחמה. זה היה
מוזר. נסענו בדרכים מסומנות כי היו עוד הרבה איזורים שהיו
ממוקשים. מסביב היו בעיקר רכבים צבאיים וקולות של מכשירי קשר.
היה שם אי סדר מוחלט ובתוך כל זה ילדים רצו אחרינו והציעו לנו
פאנטה. לא הכרתי את המשקה הזה. חוץ מזה, הילדים כמובן דברו
בערבית ואני לא הבנתי מילה."
ניסיתי לצייר בדמיונם תמונה מעבר רחוק, השייך לעידן אחר, "סבתא
נחמה, אמא שלי, בקשה שאלבש את השמלה הלבנה ואת נעליי השבת
התואמות. בתלתלים שלי היא שמה סרט אבל היא לא וויתרה לי על
הכובע. גם נתן היה לבוש בבגדים חגיגיים. אחרי הכל, עלינו
לירושלים כדי לראות את הבית של אבא ואת מה שנשאר מבית המקדש,
ואני לא בטוחה מה נראה אז בעיניי מסעיר יותר. מסביבנו רצו
כלבים, שנבחו בקולי קולות וילדים שהציעו בצעקות, שעבור כמה
פרוטות, ינקו את חלון הג'יפ, ישמרו עליו או יצחצחו לאבא שלי את
הנעליים הצבאיות הגבוהות. אי אפשר היה לזוז. היה חם, באוויר
נישאו ריחות מוזרים והרחוב היה צר. זרמו בו מים ואנחנו
הסתובבנו שם וכל הילדים האלה רצו אחרינו ולא עזבו אותנו."
"פחדת?" עודד שאל.
"ממה? הייתי ילדה קטנה ושמחתי על יציאה לטיול מיוחד עם אבא
בג'יפ. אני לא זוכרת פחד. אבל אני זוכרת שהיה חם. מאוד חם. כל
פעם שהורדתי את הכובע, אמא הניחה אותו על הראש שלי מחדש."
"אני מנסה לתאר אותך בשמלה לבנה וכובע," המשך המשפט שלו נעלם
לתוך פרצי צחוק.
"אל תלך לשם!" הזהרתי את הילד שניסה לשחק באש.
"עזבי אותו, תמשיכי!"
"היה חם. חום יבש, מאובק ומחניק. והכל בהק באור לבן שנשבר על
האבנים וחזר ועיוור אותנו. הלכנו בין בתים, עברנו בחצרות
שכביסה הייתה תלויה בהן על חבלים מתוחים. הבגדים היו משונים.
יריעות עצומות של אריגים בצבעים עזים שהתנפחו ברוח, והעלימו
אנשים, שחזרו והופיעו בהמשך."
"את הבית של סבא בנימין מצאתם?"
"הסתובבנו שם מובילים ראש טור כשהוא, אבא שלי, מדי פעם שובר
ימינה או שמאלה בין החצרות והכביסה המתנפחת, וכולנו, כולל
הילדים הערביים, על הצעקות שלהם וההצעות שלהם, כולנו אחריו. כל
העסק נראה קצת כמו איזו תמונה מסרט של פליני ורק את הקטע הזה
אני זוכרת."
"מעניין מה יצא מהילדים ההם." התערב הגדול בשיחה.
"עוד יומיים וחצי אתה מתגייס. אני מאוד מקווה שבצבא לא תפגוש
בבנים של חברי הילדות של אמא," תרמה בתנו במתיקות את חלקה.
"אחות שלי, היה לי ברור שמשהו בסגנון הזה יגיע ממך."
היא שלחה יד ופרעה את שיערו.
"אותי מעניין מתי יגיע ההמבורגר שלי," חתך הקטן.
"אתה צודק!" עודד אותו האבא שלו.
קול הפעמונים נשמע והמלצר הגיע עם מגש גדול עמוס בצלחות.
מאחוריו קירות העיר קיבלו גוון אדמדם של שקיעה. מראה קסום טבול
בדם. היד של עודד שקעה בתלתלים שלי. הוא הפנה את הראש שלי
אליו.
"תפס אותך כל העניין, אה?! ג'ירונה, טולדו, יהודה הלוי,
היהודים הספרדים כאן."
"איזה יהודים ספרדים? אין כאן נפש חיה. כלום, גורנישיט מיט
גורנישט, נאדה!" תקנתי.
"את יודעת למה אני מתכוון. זה אצלך בדם, הרתיחה הזאת, הכמיהה.
עד לכאן הבאת אותנו בנסיון להבין," ועם גב כף היד הוא ליטף לי
את הלחי, "אבל רותינק'ה, כמיהה זה כמו גז כתום מתוק שעלול
להתנפץ בפנים."
חיפאי. מה לו, ולכמיהה לירושלים? כמיהה כמו זו של יהודה הלוי
רחוקה ממנו כמה שנות אור. ואולי מוטב שכך.



תודה לחברי הפורום שולחן עגול