רבע שעה. בירידה היא תספיק לנגוס בפיתה. עד החולות היא תסיים.
אבל היא איבדה את התיאבון. עכשיו היא תקועה עם הפיתה. היא לא
הייתה צריכה להגיד את זה. אולי עוד תספיק לשתות משהו לפני
שתגיע לעלייה. היא והפה הגדול שלה. הן צריכות לדבר. הן תמיד
אומרות :'נדבר מחר', אבל אף פעם הן לא מגיעות לזה.
היא נכנסה בשער הצדדי וקשרה את האופניים במקום הרגיל.
משה השומר קידם את פניה בכניסה: "שלום תמר. מה שלומך? איך
בביצפר?"
"עזוב אותך מבית ספר אבויה. עוד מעט חופשגדול."
היא התישרה. על הפנים הרחבים של משה נשברו מליון חריצים של שמש
מחייכת.
"תבואו גם בחופש?"
"בטח!"
"כל הכבוד לכם על ההתנדבות. אתם בנות זהב. אל תשכחי ללכת קודם
למשרד של שרה."
"כן, אני יודעת. מה זה, משה, איפה המדים?"
"היום בת אחותי מתחתנת אז אני הולך מוקדם. תיכף יבוא פה שומר
אחר."
"מזל טוב!" הספיקה לחבק אותו לפני שנעלמה מעבר לפינה.
שרה, האחראית על התלמידים המתנדבים, קידמה את פניה במשרד.
תמר הודיעה שהגיעה, והתנצלה על האיחור. שרה הביטה בה מהורהרת:
"ההתנהגות שלכן מבלבלת אותי. לפעמים אתן נראות בוגרות, ולפעמים
אתן ממש כמו ילדות. היום את גורמת לי להרגיש שאני שולחת אותך
לגוב אריות."
תמר הסתכלה עליה בשאלה, אבל שרה לא המשיכה. היא קמה מכסאה
והחלה להקיף את השולחן. עוד צעד והיא משתלטת על חלל החדר הקטן.
זה היה הסימן עבור תמר לצאת. היא הרימה את ידה לשלום והחלה
להתקדם לעבר האולם בו החבר'ה מתאמנים בפינג פונג, ממהרת בין
נקישות העקבים של שרה מאחוריה, לבין הקולות המוכרים מלפניה.
רק חצי שעה חלפה מאז שהתפרצה הביתה, וצעקה לאמא שלה בדרך
למקלחת שתכין לה משהו בפיתה כי היא לא תספיק לאכול. תמר הייתה
כבר עם רגל אחת מחוץ לבית, כשאמא מיהרה אחריה:
"רגע, מתי את חוזרת?"
"מאוחר. אחרי המועדון אני הולכת להופעה של אסתר עופרים. זה
בהיכל התרבות."
"אה, את הולכת להופעה של אסתר עופרים ויוני רכטר?"
"את רואה אמא, משתלם להיות בחברתם של נכי צה"ל."
"תמרי!" נזפה בה אמא ומיד המשיכה בקול רך יותר: "ומה... אני
מסכימה?"
"נו, אמא..."
"תמרי, המכנסיים האלה קצרים מדי. את לא יכולה ללכת ככה. את לא
ילדה קטנה."
"אמא, חם! אני על אופניים."
"נו, וככה תלכי להיכל התרבות?"
"מה פתאום. יש לי בגדים בתיק." טפחה עם היד על התיק שהיה תלוי
עליה ברישול.
"קחי," אמא שלה הושיטה מפית, "הכל מטפטף לך."
היא הידקה את המפית על הפיתה ופנתה לצאת, אבל אמא התעקשה: "מי
יחזיר אותך אחרי ההופעה?"
"כרגיל, שלמה."
"שוב שלמה?"
"כן, שלמה. מה זה הטון הזה?"
"הטון הזה, זה שלא מוצא חן בעיניי שאת מסתובבת אתו כל הזמן."
"מסתובבת אתו?"
"אתם יותר מדי ביחד. חוץ מפעמיים בשבוע פינג פונג, אתם יוצאים
לפחות עוד ערב אחד בשבוע." אחרי הפסקה קטנה הוסיפה: "גם אבא
מודאג."
"אבל תגידי לי: מה אתם עושים מזה עניין. כולנו הולכים ביחד.
שלמה גר הכי קרוב אז הוא מחזיר אותי הביתה. אתם מעדיפים שאני
אחזור בלילה על אופניים? אני לא מבינה אתכם; הוא עושה לי טובה
ואתם מתלוננים עליו."
"את מבלה אתו יותר מדי."
"אם לעידו זה לא מפריע, אז למה לכם זה מפריע? מה יש לך נגדו?"
"אין לי שום דבר נגדו. אני מאחלת לו כל טוב, אבל שיעזוב
אותך."
"אני לא מבינה מה את רוצה. למה הוא צריך לעזוב אותי?"
"הוא בכסא גלגלים תמר! מה את לא מבינה?"
"אז מה אם הוא בכסא גלגלים?"
"תמרי, את לא מבינה."
תפסיקי לקרוא לי תמרי! וחוץ מזה, מה אני לא מבינה? נכון, הוא
בכסא גלגלים, אבל העיקר שהוא חי! לא? את לא היית מעדיפה את
אלון בכסא גלגלים?..."
דממה השתררה בחדר.
השאלה המשיכה להדהד באויר כשהן עמדו והביטו זו בזו.
המבט המופתע בעיניה של האם התקשח:
"מה אני הייתי מעדיפה?... איש לא שאל אותי מה אני מעדיפה."
"אני הולכת אמא!"
עכשיו היא רצה בין נקישות העקבים של שרה מאחוריה, לבין הצעקות
והקללות מלפניה:
"דחפת אותי, מניאק!"
"מי דחף אותך. אתה נוהג כמו נקבה."
"אתה מדבר? יא קוקסינל..."
"אמאש'ך קוקסינל, יא הומו."
"הי!" גוערת מאחוריה שרה, "לכו תשטפו את הפה שלכם."
"שרה, הי שרה, בואי בחייך, בואי, תהיי את השופטת."
"אתם מאחרים! יש לכם אימון פינג פונג." שרה מגביהה את
זרועותיה, מקישה באצבע על זכוכית השעון.
"עזבי אותך שרה," אלי מתגלגל אליה במהירות וצוחק: "בואי מותק,"
הוא תופס בידה ומושך אותה אליו. לקול ציחקוקי המחאה שלה סחב
אותה והושיב אותה על ברכיו, אחר סובב את כסא הגלגלים, ושעט
לסוף המסדרון. שם הדף אותה מעליו, ועוד לפני שהספיקה להחזיר
לעצמה את שווי המשקל טפח לה על הישבן, והטיס את עצמו בחזרה אל
שאר הקבוצה תוך שהוא מנופף בידו:
"יאללה, יאללה, נקבות. זוזו כבר."
הם הסתדרו בשורה. שלוש עגלות. ידיים על הגלגלים, גווים מוטים
קדימה, צווארים מתוחים, עיניים דרוכות על שרה, מוכנים למירוץ.
שרה נתנה את האות והזרועות השריריות נעו במהירות על החישוקים.
הידיים האיצו את הגלגלים והעגלות שעטו בתוך שאגות מחרישות
אזניים ורעש מתכות מתנגשות. אלי הגיע ראשון, והסתובב על המקום.
הוא היטה את העגלה לאחור כשהוא משמיע יללות אנדיאניות, ביצע
פירואט מרהיב וטס לאולם הפינג פונג. השאר התגלגלו אחריו,
מיוזעים ומייללים בקולי קולות. מיד אחרי שהתארגנו בזוגות,
התחילו הכדורים לעוף ולתקתק על השולחנות הירוקים.
הבנות התרוצצו בתוך האולם הדחוס צעקות ויללות, אוספות את
הכדורים ומנסות לא להפריע למהלך המשחק.
איילת נעצרה לרגע ושאלה אם מישהי הכינה כבר שיעורים
בגיאוגרפיה.
"יש לי את השיעורים בתיק," אמרה תמר, "אולי נעשה משהו
בהפסקה."
"עזבו שיעורים," התערבה מיכל. "הבאתי איפור. אנחנו יכולות אחר
כך ללכת להתאפר."
כדורים ניתזו מהשולחנות והתעופפו סביבן.
"תמר מותק, אין זמן לחלום, תביאי את הכדורים. אני הולך לקרוע
פה את כולם. זה היום שלי."
הכדורים מלווים בצעקות וקללות, המשיכו לתקתק במהירות מצד לצד:
"מניאק!"
"אמאש'ך!"
"זוז! זוז כבר!"
"תראו מי כאן! בוקר טוב אליהו..."
כולם הביטו לכיוון הפתח.
שלמה התגלגל לתוך האולם בפנים זעופות:
"רדו ממני!"
רקטה נחבטה בשולחן:
"בוא, יא בן זונה, בוא, תן לי לקרוע אותך."
"עוף לי מהעיניים, אלי."
תמר החלה לפסוע לכיוונו, אבל שלמה פלט לעברה בקוצר רוח:
"גם את תמר! עזבי אותי עכשיו."
היא קפאה על מקומה.
"תראה את הבובה. לאכול אותה, והוא נובח עליה, השלמה הזה."
"תאכל אותה אתה אלי," צעק מישהו, "זה הדבר היחיד שאתה מסוגל
לעשות." מישהו השמיע יללה, וברגע הבא התמלא חלל האולם בצווחות
ושאגות מחרישות אזניים. שריקה פילחה את המהומה, ושלמה האיץ את
העגלה שלו קדימה:
"תסתמו כבר את הג'ורה שלכם!"
"הי! פרצוף תחת, מה יש'ך היום?"
"אל תתעסק אתי עכשיו, בסדר?"
תמר פנתה אל איילת:
"תגידי, מה קורה אתם היום?"
"שלמה גמר עם החברה שלו."
"מאיפה את יודעת?"
"חיים ושלמה דיברו על זה כשהלכנו למשחק של מכבי. שמעתי."
"במשחק?"
"לא, אחרי. הם חשבו שנרדמתי במכונית מאחור."
"למה הוא גמר איתה?"
"הוא כל הזמן גומר אתה והיא חוזרת. היא היתה חברה שלו עוד לפני
הפציעה. הוא אומר שהוא לא רוצה אותה."
"למה?"
"באמת תמר, את כזאת ילדה קטנה."
תמר הרכינה את ראשה.
"תמר?"
תמר שתקה.
"את אוהבת אותו, נכון?"
"איילת!" תמר הזדקפה מופתעת. "מה קרה לך. הוא נחמד, והוא לא גס
כמו כולם. אנחנו מכירים כבר שלוש שנים. אפשר לדבר אתו על כל
דבר. אנחנו מדברים, זה הכל."
"טוב, טוב. רק שתדעי שהוא שרוף עליה."
"אין בעייה, גם אני שרופה על עידו. אבל אם הוא כל כך אוהב
אותה, למה הוא נפרד ממנה?"
"בחיי שאת ילדה קטנה, תחשבי קצת, תמר."
הן השתתקו. תמר השליכה לעבר השולחן כדור שהתגלגל לה ליד הרגל
וחזרה לעמוד ליד איילת.
איילת נשברה פתאום:
"אתמול ישבתי על חיים. באו יותר מדי חבר'ה למשחק ולא היו מספיק
כיסאות למלווים, אז ישבתי על חיים במשך כל המשחק."
"מה?", נחרדה תמר, "כל המשחק? בטח הרגת אותו."
"טמבלית, אין להם תחושה ברגליים. הם לא מרגישים כלום."
"בכל זאת..." התעקשה תמר.
"הוא נגע בי," אמרה איילת.
"נגע בך? מה זאת אומרת נגע בך?"
"את יודעת. סידר לי קצת את החולצה. הניח יד כאן, יד שם."
"חיים?", התפלאה תמר.
"כן, חיים."
"אז למה נשארת עליו?"
"למה לא? שיהיה לו לבריאות, מה הוא כבר עשה? תגידי, את באה
להופעה הערב?"
תמר הביטה לעבר השולחנות. הכדורים ניטחו שם בכוח מצד לצד.
"אני לא יודעת," אמרה.
"יששש!!" שלמה הניף יד וחבט את הרקטה בשולחן. הוא הביט אליהן
והאיץ את הכסא שלו לעברן.
"נו, מה אתם מקשקשות שם. יאללה, זה לא קייטנה פה." הוא עצר על
יד איילת ומשך לה בקוקו.
"גמרתם לריב, ילדים?", אמרה איילת.
"אנחנו עושים עוד סיבוב אחד," אמר שלמה. "בינתיים תלכו
להתלבש." הוא סובב את הכיסא: "ובובות של שלמה," הוא היטה את
ראשו מחוייך: "תתאפרו! אתן שומעות? שלא תיראו כמו האחיות
הקטנות שלנו." והתחיל לגלגל את הכסא חזרה לעבר השולחן.
"תמרי," הוא סובב אליה את ראשו תוך כדי תנועה, "את באה, נכון?
אני אחזיר אותך הביתה."
"שלמה!" אמרה תמר בקול מאיים, "רק לאמא שלי מותר לקרוא לי
תמרי."
"תמררר," הוא גלגל את הריש וצחק, "את באה?"
תמר עלתה במדרגות. ביום היא רצה אותן, אבל עכשיו היא עולה אותן
אחת-אחת, בשקט. תוחבת את המפתח לתוך המנעול. סוגרת את הדלת
בשקט ופוסעת על קצות האצבעות.
היא נבהלה כשאור נדלק פתאום.
"נו, איך היה?"
ליד מנורת הלילה בסלון ראתה את אמה מכורבלת בשמיכה.
"למה את יושבת כאן בחושך, למה את ערה?"
"תמרי", אמרה אמא, "אני תמיד מחכה לך." היא העבירה יד על עיניה
והבליעה פיהוק:
"איך היתה ההופעה?"
"נהדרת! יש לה שיר חדש: 'מד אבאוט דה בוי'. שיר יפהפה. אבל אני
הרוגה עכשיו אמא. אני אספר לך מחר. נלך לישון?"
"כן," אמרה האם, "גם אני מאוד עייפה."
תמר הושיטה יד וכבתה את המנורה.
מתוך החושך שמעה את אמא שלה אומרת בשקט: "תמרי, אני רוצה שתדעי
שאני מעריכה את מה שאת עושה במועדון, באמת. אבל אל תתבלבלי
תמרי, שלמה הוא לא אלון."
"אני יודעת אמא, אל תדאגי."
"לילה טוב."
"לילה. נדבר מחר."
תודה לרואי ליאור
|