השעה שלוש עשרים ואחת לפנות בוקר. יום חמישי, אולי כבר יום
שישי, אני לא בטוח. נראה לי שזה יום שישי, סימן שיש לי בחינה
מחר, זאת אומרת היום, אז למה אני ער, לעזאזל?
השעה ארבע ושתים עשרה דקות לפנות בוקר, יום שישי, עכשיו זה
רשמי. לא רק שאני ער, אני גם עירני. למה אני לא מופתע? למה
הייתי מופתע אם הייתי מקיץ בשבע עשרים ושלוש? השעה אליה משום
מה, מתוך נאיביות, מתוך משאלת לב, כיוונתי את הן הסלולרי והן
את הרדיו להרעיש את עולמי ולהשכים אותי משנת הישרים שלי. ככה
זה בבוקר של בחינה, לא מספיק לי אמצעי השכמה אחד, צריך גם
גיבוי. קורה לפעמים שמתבלבלים בין ה-Am ל-Pm, קורה שהמערכת
על ווליום נמוך, קורה שלסלולרי נגמרת הסוללה באמצע הלילה.
קורה. בשביל זה יש גיבוי, ובבוקר של בחינה צריך גיבוי. אבל
איזה גיבוי אני צריך, למען השם, אם אני ער כבר הרבה הרבה לפני
כן?
השעה ארבע ארבעים וארבע. שלוש ספרות מרצדות הן על הוידאו הן על
המערכת. ארבע ארבע ארבע. זה המספר המיתולוגי של האוטובוס
מירושלים לאילת. זה הקו שאבא שלי עבד עליו כשהייתי בצבא. אותה
מחשבה בדיוק עברה לי בראש אתמול בשעה הזאת בדיוק. גם שלשום.
אולי גם לפני שלשום? הכל בגלל הוידאו המחורבן הזה והצג
הדיגיטלי שלו שמנצנץ לי מול העיניים, הכל בגלל המערכת המזורגגת
והצג הדיגיטלי שלה. אף פעם לא סבלתי את אילת, בטח לא את
ירושלים. יש לי דברים הרבה יותר טובים לעשות בארבע ארבעים
וארבע לפנות בוקר, לישון למשל. וזה סתם משהו ששלפתי עכשיו
מהשרוול.
לפני יומיים חזרתי הביתה מחתונה, שפוך לחלוטין, בעשרה לשלוש
לפנות בוקר. בקושי הורדתי את הבגדים לפני שנכנסתי למיטה. אחרי
שעתיים כבר עברה לי בראש המחשבה הזאת על האוטובוס לאילת.
אתמול נשברתי מנסיונות הסרק להירדם, ובשש ורבע בבוקר זינקתי
מהמיטה ויצאתי מהבית כדי לקנות לחם טרי וגבינות כדי לפצות את
עצמי בארוחת בוקר טובה על לילה ללא שינה. חצי שעה הסתובבתי
ברחובות ואף סופר, מינימרקט או מכולת לא פתחו את שעריהם בשעה
לא הכי קיצונית זאת. אח, התסכול.
היום בבוקר יש לי בחינה, מועד ב'. סתם קורס כללי שלא היה לי
כוח לגשת למועד א' שלו, מיסטיקה ורציונליות עם ד"ר בריגס. קורס
שהתחיל סבבה ותוך זמן קצר נהיה משעמם רצח. כך גם הלילה הזה,
התחיל סבבה, ותוך זמן מה נהיה משעמם רצח.
לפי אוולין ון-דר-היל, מחברת מיסטיציזם, לכל אדם שעבר חוויה
מיסטית בחייו, יש שלוש תקופות בחייו. הראשונה, "הדרך המאירה"-
התקופה עד לרגע ההארה, עד לחוויה המיסטית עצמה. האחרונה, "הדרך
המאחדת"- התקופה השלווה, זו שבאה לאחר ההתאוששות מהחוויה.
התקופה האמצעית, הקשה ביותר, זו שמתחילה מייד בתום החוויה
המיסטית ושתימשך עד ההתאוששות, אם בכלל, ואסיפת השברים מהחוויה
עצמה, זו נקראת "הלילה החשוך של הנפש".
עכשיו לילה, בחוץ חשוך, והנפש לא יודעת מנוח. המוח התרוקן
ממחשבות כבר מזמן, חלק אפילו עברו מיחזור ומוצו עד תום. הציפור
הראשונה התעוררה והחלה לצייץ, לאט לאט יצטרפו אליה חברותיה.
עוד מעט יבוא הבחור שמוציא את פחי הזבל מהבניינים ומכין אותם
על הכביש לחבר'ה של התברואה. קצת אחר כך מישהו יניע את המאזדה
שלו וייסע למקום אחר כדי להתחיל את היום שלו. יום שאני עדיין
לא יודע אם כבר התחלתי, או שכלל לא סיימתי את קודמו. ואם לא
סיימתי את קודמו, זאת אומרת את יום האתמול, או אז גם אפשרי
לומר שאני עדיין אי שם בתחילת השבוע, כי הרי גם את שלשום לא
הספקתי לסיים, ומתי בכלל הייתה הפעם האחרונה שבה ישנתי לילה
כמו שצריך?
למה זה קורה? מה זה אומר?
אולי אני באמת עובר תקופה. באמת יתכן שמשהו חד משמעי עומד
מאחורי כל זה, אולי זהו הלילה החשוך של הנפש הפרטי שלי, מעין
אפטר שוק לזעזוע כלשהו שעוד לא הפנמתי. ואולי זו דווקא תקופה
מקדימה להתרחשות מסויימת, לנקודת מפנה, לצומת דרכים. רבים הם
סימני השאלה, רבים מדי, וחשוך מדי הוא הלילה מכדי שאוכל למצוא
בו את התשובות. בורחס אמר פעם שעל כל דקה של שינה אנו מפסידים
שישים שניות של אור, אולם בשעה שכזאת האור נמצא רחוק מכאן,
רחוק מדי. עד שיבוא יעברו עוד הרבה דקות של חושך, עוד הרבה
שניות של אפלה, ולישון, לישון נראה כרגע כמו פנטזיה רחוקה,
ערטילאית, לא משהו שיקרה בקרוב.
אתמול לקחתי שני שוטים של טקילה לפני השינה ונרדמתי כמו כלום.
אחרי שלוש שעות כבר הייתי עירני כמו רוקי בלבואה על מדרגות
הספריה העירונית של פילדלפיה. חוץ מזה אם אני אוריד עכשיו,
בשעה כזאת, שוט או שניים, זה כבר יהיה על גבול האלכוהוליזם.
חבר טוב הציע לי סיגריית חשיש שתסדר אותי טוב-טוב. פעם דבר כזה
הפיל אותי לשלושה ימים, יומיים וחצי יותר ממה שאני צריך כרגע.
מישהו אחר הציע לי ווליום. זה כבר נראה כמו סף של תהום. כל
האמצעים המלאכותיים האלה, כל הנרקוטיקה הסמוייה הזאת, אין בהם
אלא חותמת רשמית שיצאתי מדעתי לגמרי, ושהשלב הבא הוא החבר'ה עם
החלוקים הלבנים שיבואו לאשפז אותי וזהו.
השחר עלה. איך אומר השיר המפגר של בלפונטה- "אור היום הגיע
ואנו רוצים הביתה". אני בבית, אבל מרגיש כמו זר. רק בבית אתה
יכול לישון כמו שצריך, בשום מיטה לא תישן כמו שתישן במיטה שלך,
אף כרית לא תהיה נעימה כמו הכרית שעליה אתה נוהג להניח את
ראשך, ובכל זאת, אני בביתי, במיטתי שלי, ראשי מונח על אותה
הכרית ומעולם לא הייתי כה חסר מנוחה.
רק בשש בבוקר אני סוף-סוף מרשה לעצמי לקום מהמיטה, לשתות קפה
ולאכול טוסט, ואז לשבת ולחזור על החומר לבחינה. תשעים הדקות
המספקות והפרודוקטיביות ביותר של הלילה הסהרורי הזה מסתיימות,
עת אני יוצא מהבית, עולה על האופניים ומתחיל לדווש לכיוון
המכללה. בשמונה וחצי נפתחות הכיתות, ואני ושאר הסטודנטים
תופסים מקומות לקראת הבחינה. הבוחנות מחלקות את הטפסים.
"מהו 'הלילה החשוך של הנפש', פרט והסבר..", השאלה כאילו צועקת
מתוך הדף. באותו הרגע אני חושב שאין אדם בעולם שיודע את התשובה
יותר טוב ממני. רק השבוע עברתי ארבעה-חמישה כאלה. כמה טבעי
שדווקא את השאלה הזאת הוא ישאל. כמה חבל שלא את התשובה הזאת,
שעולה לי בראש כרגע, הוא מבקש. אוולין ון דר היל והתיזה שלה
נזעקות מתוך נבכי מוחי ונפרסות על פני עמודי מחברת הבחינה.
כעבור ארבעה עמודים, שמונים דקות ושתי תשובות אני מגיש את
מחברת הבחינה ויוצא אל אוויר סוף השבוע.
יש הרבה ימי שישי אלגנטים, אולם זה היה מהיותר משובחים שבהם.
לא בגלל משהו ספציפי וגדול, אלא דווקא המכלול של כמה וכמה
דברים קטנים. שוק הכרמל, הים, הגלשן, ארוחת הערב. בסיומו של
אותו יום, היה זה גם הלילה הראשון מזה זמן בו ישנתי כמו שצריך.
קו ארבע ארבע ארבע לא עבר לי בראש בלילות שלאחר מכן. גם חיפושי
הבוקר המשונים אחר כיכר הלחם האבודה. הלילות הפכו להיות סתם
חשוכים, הנפש חזרה להאיר פנים. הלילה החשוך של נפשי שלי סיים
את חלקו. את סיומו לא בישרו ציפורים מצייצות ולא אנשי התברואה.
איך כתבתי בבחינה:
"...רק כשיצליח לאמץ את החוויה באהבה, להבין את ייחודה ולכן את
ייחודו הוא, וכך להתחיל את תקופת חייו השנייה, או אז יסתיים
עבורו הלילה החשוך של הנפש".
...תחילתה של הדרך המאחדת?
 |
