מלותייך נשאפות דרך נחירי כבהנשמה. כן, בהחלט
הייתי זקוקה להדף הונטולין המילולי שלך, דרך הצינור
שחבל אותנו פתאום, קשר רוחנו במהירות תת-הכרתית.
טיפול האוויר הקריטי, שמסרת מלב ריאותייך, גמל אותי מחיי
התקפים, כמו נחצו התניותיי המעובדות כל כך, הלמודות
על-פה. כמו הועתקתי לחיים מאווררים יותר, בהם החמצן
מרחף ענוגות בחלל הגוף. בהם ניתן לצוף
בין מחשבות שטות בבריכה תודעתית, לא בנבכי חורי-רשת
הדייגים. לא לנסות ללכוד ערטילאות, לא לחמוק מארטילריות
כבדות שאני יורה בי. בהם ניתן לחוש במלוא רצונך החופשי
מוזג קלות בתאיי, נופח אור בנשמתי. כפתור, שידעת
במיומנותך המיידית ללחוץ בו, נכנס בהול לפעולתו
ההכרחית. ללא שיהוי נקלט שיקוי
האהבה שהספגת בי, התמחזר כהרף-הגה במכונת גופי וכבר הפך ראוי
לשימוש עצמי.

                                   

פוערת לועך ושחה, את הקרקע

העת אביב, אבקניי-פיך
מצפים כל גוף קטיפת-שני
הבל-שיחך צפוף, סמיך
זמזום דיבורייך שלווה, ואני-

גרגירי ביטחון פלשו לנחיריי
הרוו תאיי בחוליות חדה
נסכו חמימות בקרביי
חלחלו בזרימת מעיי
רשרשו במורד גפיי
השתקעו בבסיס רגליי
קרקעו עציץ גופי
צמרמורת אדומת-מגע בקליפתי

צמרת מנערת אדמה מעל עליה
מנסה להשליכם, באשר אדמו
אבל העת אביב, קולך הוא
שטבל אותי ארגמן עונתי