להעפיל אל פיסגת הנפש
בדרך פתלתלה
ללא חוטי שני ושביבים של אור.
ונדמה כי הדרך הייתה אפלה
ויריעות השמיים מאיימות לנחות
על כתפי הזעומה.
יש מחיר לדרך
יש מחיר ותוצאה
וארוכה הדרך ונפשי כה יגעה.
עיינים עצומות חזק מייחלות
שהאור יבוא מבפנים מכיוון
שהאור מבחוץ מסנוור
כאש אוכלת ביער עבות.

נשיפות, רגליים לאות.
האם היו אלו תפיפות קלילות
של רגליי ציפור?
או חלום המאיים לפוג מייד בתום הליל.
אני ניצבת אלמונית מנפשי
ריקה מלהכיל אותי
ערומה באופן משפיל
והריצפה כראי.
אני נוזלת מאימת חיים
מתכווצת מעקיצת מילה סטנדרטית
ונופלת אוהבת עד מוות לזרועותייך
לאם הניצבת בחזית השפיות.


מה יפה הוא הנוף מפיסגת נפשי
אני יושבת בישיבה מזרחית,
השמש מלקה אך באופן ענוג
ושוב איני חסרת אונים כגבעול
המט לינפול מרוח סתיו שיקרית.
מה יפה לראות שבילים שסללתי במו ידי,
מה יפה להביט על אזורים ירוקים
על אזורים צחיחים,
על אזורים חרושים,
על עצים המטלטפים עם טיפות הטל,
על נקיקים תחובים סודות,
מעמקים חובקי ירח,
הרים מושלגים שנמסים
בקרניי השמש הנירגשים.

מה יפה מפה להביט
ולראות איך הכאב בנה לו קבר
שם בעמק.
אך לפני זה שתל דקל
וצייר את הכינרת.
מה יפה להביט מהפיסגה
מרום נפשי  
לבהות בדרכים הפתלתלות
של נפשי המתוקנת
ולחייך לנוף הנשקף מהפיסגה
וחופן הוא רזי נפש
שלרוב רק אני מביטה.


ועכשיו לקרוא ולהתאפק לא לשלוח לה במייל