אוי מה אני יכול לעשות? העולם אכזר אליי, המזל שלי הוא שחור,
כלום לא הולך. הנה דוגמא מהמזל הזוועתי שלי...
אני מתהלך לי ככה ברחוב, כשפתאום מגיח זבוב מולי! פשוט היה
חייב להגיח מולי! הזבוב התייחס אליי כאל פיסת צואת כלבים
המוטלת על הרצפה, הוא לא הרפה לרגע!
אז אני ברחתי... רצתי ואצתי כשלפתע - שלולית! פשוט שלולית
מחורבנת!
לא יכולתי לעשות כלום כי היא פשוט הייתה בדרכי, הופיעה כמכשול
בלתי ניתן לעצירה! ואני, כמובן, דילגתי מעליה. המשכתי ללכת,
כשפתאום לצידי הופיע כלב שנבח בקולי קולות: הב הב! הב הב! אני
פשוט השתגעתי, פחדתי לבעוט בו, מכיון שהכלב היה פודל קטן
ויכולתי למחוץ אותו למוות, כך שפשוט שמתי את ידי על האוזניים
והמשכתי ללכת. בהמשך דרכי הגעתי למעבר חציה, הכביש היה עמוס
במכוניות ולא היה ביכולתי לעבור!
מכוניות מגיחות מולי, כאשר רוח צחה וקרה בפני. אני מחכה לפרצה
הכי קטנה, להזדמנות אחת, אך אני לא מוצא! טוב, אז עשיתי 90
מעלות סיבוב לכיוון השני, לדרך טיפה יותר ארוכה, אך ללא מעברי
חציה...
המשכתי ללכת, כשעיני השמאלית קולטת שטר חדש של 50 ש"ח על
הרצפה! פשוט ככה! התכופפתי להרים את השטר, כשלפתע רוח מערבית
הגיחה והעיפה את השטר כשני מטרים באויר. אני כעסתי, אך כשהשטר
נגע ברצפה שנית אצתי ורצתי לקראתו, וכששוב התכופפתי להרימו -
רוח מזרחית הגיחה והעיפה את השטר ישר לתוך שלולית!
אני רתחתי, כי לא רציתי להירטב, אז ויתרתי והמשכתי ללכת.
בעת דרכי חזרה, כשחשבתי שכבר זהו, לא יכול להיות מזל יותר
גרוע, הופיעה מירי בצידו השני של הכביש. שערה הזהוב התפתל על
כתפיה ועיניה הכחולות, הכובשות בנים כמשיכה של כלב אל נקניק,
ניצנצו לאור קרני השמש. אני כמובן לא רציתי שהיא תראה אותי
בזמן שאני כעוס ומעורער מן הדברים שקרו לי קודם לכן, אז העדפתי
להסתתר תחת כובע הקפוצ'ון שהיה בבעלותי ולהפנות ראשי לרצפה, כך
שהיא לא תזהה את פניי. עברנו סנטימטרים ספורים זה ליד זה, אך
למרות זאת היא לא זיהתה אותי! המשכתי ללכת עם חיוך כאשר פתאום
אני שומע לחישה מאחורי גבי: "מתן?", פני האדימו, לא ידעתי מה
לעשות, המצב היה מביך ביותר, אז אני כמובן המשכתי ללכת, ולא
הסתכלתי לאחור.
לאחר התקרית המשכתי בריצה לביתי, רציתי שהיום הזה כבר יגמר,
רציתי לשכב על המיטה בחדרי ופשוט להיות לבד, בלי זבובים, בלי
כלבים, בלי שלוליות, בלי מכשולים ובלי אנשים בכלל, רק אני
וזיכרונות שנשארו מן היום הרע שצריך לנתח אותם, ולשאול למה
ואיך, ומה לא עשיתי נכון.
בשביל שבפעם הבאה, אני כבר יהיה מוכן.
הגעתי לביתי מותש מן היום הארוך, מרגיש שפספסתי משהו. נכנסתי
לביתי והתחמקתי מהורי כדי לא להיתקל בשאלות מסובכות כמו: "מה
עשית?", "איפה היית?" ו-"מה אכלת?", שאלות שיזכירו לי את היום
הזוועתי שהיה לי. הלכתי לכיוון החדר, כאשר אחי הגדול עצר אותי
והבחין בפרצופי המר והמותש. הוא שאל אם משהו קרה, אני העדפתי
לשתוק.
והמשכתי ללכת...
סוף סוף אני לבד בחדר, עם המיטה, הטלוויזיה הגדולה, ארון
הבגדים המפוזר, הגיטרה בעלת שני המיתרים החסרים. אוי, כל מה
שרציתי, הפרטיות שלי...
נשכבתי במיטה, עצמתי את עיניי וחשבתי על מה שקרה...
האם הייתי צריך לדבר עם מירי? מה הייתי אומר?
למה לא לקחתי את השטר? ואם כן מה הייתי עושה עם 50 ש"ח? אולי
הייתי לוקח את מירי לגלידה עם זה?
למה לא הלכתי דרך המעבר חצייה? אם הייתי הולך לא הייתי נפגש עם
מירי? אבל מה עם ה-50 ש"ח? הייתי רואה אותם?
חשבתי, ומצאתי תשובות, ומצאתי עוד שאלות ועוד תשובות, אך מה זה
משנה? עכשיו זה כבר מאוחר מדי, הייתה לי הזדמנות ופיספסתי. מה
שהייתי צריך לעשות כבר לא רלוונטי, המחשבה על היום היא לא
רלוונטית, היא יותר נכון - נזק, רק גורמת לי להרגיש יותר רע,
אבל אני למדתי משהו אחד: לא לחשוב יותר מדי, לקחת סיכונים ולא
לפספס הזדמנויות...
אבל בינתיים הכל דיבורים, עכשיו צריך להתחיל לעשות...

לברוח זו דרך מסויימת לשמור על עצמך, להגן על עצמך מפני הסביבה
ומפני קטעים מביכים. ואנחנו בורחים בגלל שאנחנו חושבים על
התוצאות, או על מה יהיה ומה יקרה. אם נברח אז לא נתקדם ולא
נגיע לאנשהו.
אנחנו צריכים ללמוד להתמודד עם כל מצב שבא, לא לברוח, ככה
משיגים דברים בחיים, בעזרת לקיחת סיכונים.