בשנתיים האחרונות היינו ועד הבית. היינו זה אומר אמא היתה.
והיא שנאה כל שניה. הגיע הרגע הגדול, ואסיפת הדיירים האחרונה
התקיימה, האסיפה בה מודיעים על העברת התפקיד לקורבן אחר שיסבול
במשך השנתיים הבאות. אמא מאוד שמחה ואפילו השקיעה בכיבוד.
צ'קים אחרונים ממשיכים להגיע. סוף החודש, אתם יודעים.

צלצול בדלת. השכן החמוד מלמעלה. מסתכלת עליו. "הי" +חיוך.
"אמא בבית?" הוא שואל קצת נבוך. אולי זה בגלל שבפעם האחרונה
שהוא בא זה היה בשביל התחתונים שלו שנפלו על חבל התלייה שלנו.
נו מילא.
"לא" עניתי בקצרה.
"תוכלי לתת לה את אלה?" הוא מושיט לי את יד עם צ'קים.
הנהנתי לחיוב. הושטתי יד אבל איכשהו במקום לקחת את הצ'קים
אחזתי את ידו בחוזקה ואמרתי "אני רוצה אותך עכשיו!" הייתי
בשוק. לא ידעתי מאיפה זה בא. אבל הייתי בשוונג אז המשכתי.
משכתי אותו פנימה והובלתי אותו לחדרי.
הורדתי ממנו את החולצה בפראות. הורדתי גם את שלי. זרקתי אותו
על המיטה. התמזמזנו שעות. ואז הוא הלך.
מדי פעם היינו נפגשים בחדר המדרגות. הייתי זורקת לעברו הערות
כמו "לא הגיע הזמן לתת את הצ'קים" הוא חייך והיינו נכנסים לבית
שלי. לחדר שלי. ומתמזמזים שעות.
יום אחד בעודנו מתמזמזים הורדתי לו את המכנסיים ואיתם ירדו גם
התחתונים.
אה!! חמצן!! אני לא יכולה לנשום! כואב לי בריאות!
אם מה שאמרתי בפעם הראשונה היה לי שוק. הפעם זה היה פי 5000
בערך. מה שנתגלה מתחת לבגדים לא היה ממש מה שציפיתי לו. הוא
היה .. ובכן, הוא היה היא!
"אוף, חשבתי שככה תגיבי.."
"מ.. מה?! זה מה שיש לך (בקמץ) , או בעצם לך (בשווא) להגיד?!
"חשבתי שככה תגיבי"?? איך חשבת שאני אגיב?! כל הזמן הזה רימית
אותי?? מה חשבת? שזה לא יפריע? אם היית פאשיסט, אם היית שונא
ילדים, אם היית גרוע במתמטיקה אז באמת זה לא היה מפריע, אבל
זה?? איך בדיוק חשבת שזה לא יפריע? אני לא יודעת מה לעשות!"
את האמת ידעתי מה לעשות.. הורדתי את התחתונים שלי, והכל הסתדר.