ואיך הכאב נשפך החוצה, ואין לו סוף. בקושי רב, תוך כדי מעידות
ותחושת סחרחורת, הצלחתי למצוא לבסוף את הרנו, ולזרוק את עצמי
פנימה, למושב הקדמי שליד הנהג. יכולתי להרגיש איך הרקות שלי
מפמפמות את הכאב לראשי, ואת תחושת הקבס בגרוני. למרות המרחק
הרב, יחסית, מהדירה של יפעת, היכן שהמסיבה נכנסת להילוך רביעי,
עדיין ניתן היה לשמוע במעומעם את רעש הביטים המונוטוניים של
המוזיקה, ואת הצרחות והצחקוקים של פוקדי המסיבה. מה אני עושה
פה, שתוי, לבד, על סף איבוד ההכרה. באיזו זכות אני עושה את זה,
ומה לעזאזל חשבתי לעצמי? אחותך הקטנה נהרגה לפני שניים עשר יום
בתאונת דרכים, והנה אתה כבר במסיבת יום הולדת של ידידה טובה.
אתה אפס, אתה חלאת המין האנושי. באמת חבל שלא אתה זה שנהגת
באוטו של ההורים באותו היום. הלוואי אמן שמישהו יפגע בי עכשיו,
שמישהו יכנס ברנו החונה שלי בכזו עוצמה שאמחץ בינות מאות
הקילוגרמים של המתכת העוטפת אותי. אין לי כוח, באמת שאני מותש
מדי בכדי לבכות שוב. אבל למרות הכל, לגוף רצונות משלו, ואני
מרגיש את הדמעות נקוות בזוויות עיניי, ואני שוב מתחיל להתייפח.
הנזלת ניגרת במורד סנטרי, עיניי אדומות ושורפות, ואני נותן לזה
לקרות. אין טעם להלחם בפרצי הבכי הללו, זה הרי חסר סיכוי.
"תיתן לזה לקרות, תוציא הכל החוצה, זה בסדר", זה מה שכולם
אומרים. מוזר, כולם נהיים פסיכולוגים מדופלמים ברגע שאחותך
נהרגת, כולם יודעים בדיוק איך אתה אמור להתנהג. אז אני לא
נלחם, למרות התשישות והקשיים לנשום, אני פשוט נותן לזה לקרות.
ואז, אחרי מספר דקות, הבכי שוכך, ואני מצליח לבסוף להביא את
עצמי לידי ניגוב הפנים עם כפות ידיי הספוגות בבירה. אני מסדיר
את נשימתי, מושך באפי במרווחים קבועים, ונרגע. אני פותח את
הרדיו בשקט,כמעט בלי קול, ומשעין את ראשי אחורה.
האוטו כל כך חשוך ודומם, ואני מרגיש שאני רוצה להשאר ככה לנצח,
לא לדבר, לא לראות יותר אף אחד, לא לעשות יותר כלום. מישהי
מהמסיבה חולפת לצד האוטו, מצידו השני של הכביש אל המדרכה, ממש
ליד הגלגל הקדמי שלי. היא מתיישבת על שפת המדרכה ומדליקה
לעצמה סיגריה. אני בוחן אותה במשך מספר שניות, מודע לחלוטין
שאין לה מושג שאני ממש לידה, בתוך האוטו החשוך. סוודר שחור
צמוד, ג'ינס ושיער כהה אסוף. לאחר כדקה או שתיים, מגיח מישהו
נוסף מכיוון הדירה, חוצה אף הוא את הכביש ונעצר לצידה.
"מה, סיגל, את מוכנה להגיד לי על מה כל הקטע?"
היא לא עונה מייד, ורק מפנה אליו את מבטה הקר כקרח. אני מרגיש
לא בנוח, להקלע לסיטואציה די אינטימית בין בני זוג, ולכן אני
מגביר את עוצמת הרעש ברדיו , כדי שלא אשמע מה הם אומרים, אבל
מייד מנמיך בחזרה.
"נמאס לי מהמשחקים שלך, אני לא מפגרת, אתה יודע".
"מה מפגרת, מי מפגרת? מלכת דרמה, זה מה שאת. אני באמת באמת שלא
מבין אות..."
"מה יש פה לא להבין, תגיד לי?", היא מתפרצת אל תוך דבריו. "למה
כל הזמן אני צריכה לרדוף אחריך, לחפש איפה אתה, רק כדי למצוא
אותך מסתודד בצד איתה?"
"למה את מתעקשת להתנהג כמו בת שתיים עשרה, הא? הסברתי לך כבר,
אנחנו ביחד באותם קורסים בדיוק, אנחנו כל הזמן מכינים עבודות
ביחד, זה לא צריך להפריע לך בכלל, בכלל לא..."
"ראיתי אתכם. אני לא מפגרת, עידו, אני לא מפגרת. אני הרבה
דברים, אבל אני לא מפגרת"
הנמכתי את ראשי במעט, כדי לשלול את האפשרות שעידו יסובב את
ראשו ויגלה אותי צופה בהם כמו בהצגת תאטרון. הוא קפא במקומו
והשעין את ידיו על מותניו.
"ראית אותנו מה, סיגל?"
היא שאפה מהסיגריה, וכיבתה אותה על האספלט.
"ראית אותנו מה, סיגל?", הוא חזר בשנית.
"אין לי איך להגיד לך את זה, אין לי... למה עשית לי..."
"אני..." קולו של עידו נשבר, "אני... סיגל...", הוא כרע על
ברכיו, לוקח בידיו את ידייה. "אני לא יודע... זה כלום, לא
התכוונתי, זה כלום , באמת".
סיגל שלפה בהפגנתיות את ידיה מבין ידיו, "אל תיגע בי, אוקיי?
אין לך זכות לגעת בי יותר".
"סיגלוש, אני רוצה להס..." הוא ניסה להניח את ידו על כתפה, אך
היא הסיטה אותו ודחפה אותו לאחור.
"תקשיב לי טוב, אני דורשת שתסיע אותי הביתה עכשיו".
"לא, לא, סיגל, את חייבת לתת לי להסביר".
אני מרותק, למרות שאני יודע שזה לא בסדר. אבל אני תקוע באוטו,
אני לא יכול לצאת עכשיו, אני לא יכול פתאום להתניע אותו.
הגברתי במעט את עוצמת הקול ברדיו, ושפשפתי את פניי. הם המשיכו
ככה לדבר במשך כמה דקות, היא לרוב צועקת, והוא מנסה מדי פעם
להושיט יד, אך ללא הועיל.
אני חושב שכל הקטע הזה נמשך בסביבות הרבע שעה, כשלבסוף הם קמו,
היא עזבה ראשונה לכיוון המסיבה, והוא כמעט דקה אחריה, בצעדים
מהוססים.
נזכרתי בחבר של אחותי, שבטח עדיין יושב בבית ומבכה אותה, לא
כמוני. ואיך הכאב נשפך החוצה, ואין לו סוף. כמו 11 בספטמבר
בלב, כשכל המערכות של ההגיון והרגש קורסות פנימה, כשאתה לא
בטוח שתוכל אי פעם לחזור ולתפקד כרגיל. |