מאז אותו בוקר לא הצליחה לנשום, הסתובבה ברחובות אחוזת בהלה
תהומית. עיניה, שלמדו בעל-פה את פרצופי העוברים ושבים, לא ידעו
מנוח. ביום נדרשה לעמוד על המשמר, לקמר את גבה - להפחיד.
ובלילה, כשאין כבר את מי - נאלצה לבחון את עצמה, או את מה
שנותר מרסיסיה.
ילדה קטנה היתה, עם רגליים רכות שטופפות על החול הרך, ישבה על
המזח והתבוננה בנהר העצום, רחב הידיים, שסימר אותה למקומה. עם
עיני איילה שקדיות שתמהות על העולם ושיער חום - מראה אופייני
לאנשים מסוגה. תמיד כעסה על האבנים הקטנות שהטילה למים, שסירבו
לחזור אליה לחוף ונסחפו עם הזרם.
מאותו יום זכרה רק חבל טחוב ממי נהר כרוך על צווארה שלה, אדם
גדול ורפסודה. לא יכלה לשכוח את המאבק האלים, חסר הפשרות,
בזרוע הגדולה שמשכה בחבל הקשור לצווארה היישר לתוך הנהר. החבל,
שהוטל בתמימות מחופשת, כאילו החזיק ברצון משלו למשוך איתו עוד
דברים למצולות הנהר - כמו רפסודה וילדה.
לעולם לא תבין איך השתחררה והחלה לרוץ לכיוון העיירה, כשרגליים
גדולות מכות על הרצפה מאחוריה, וההתנשפויות נעשות עמוקות יותר
ויותר ככל שהתגבר זרם הקללות בפולנית - מילים שמעולם לא הכירה.
היא רצה ריצה מטורפת, דהירה פראית בלי תכלית - כמו שרק ילדה בת
שמונה יכולה לברוח. עיניה התעגלו בפליאה כמו התבגרו ברגע אחד,
ריצתה כשל איילה בכלוב.          

מאז עברה הרבה ריצות. למדה להכיר את העולם ממבט של חתול רחוב -
אחד כזה שאוכל הכל בלי להתלונן, ונופל פעם אחר פעם על הרגליים.
התמיהה בעיניים התחלפה והפכה לשלווה בוערת - מקבלת, מבינה
ומעכלת.
מעולם לא תיארה שביום מן הימים תהיה במקום אחר. שתגדל ותהפוך
לברבור אצילי ששוחה לכיוון שליבו חפץ בו - בלי תלות ברוח
ובמים. כמו רפסודה - בנתה את חייה קורה על-גבי קורה מגדמי
עולמה ההרוס. בלי לפסוח, בלי לדלג - כדי שלא לתת למבקרי האיכות
הנאה צרופה מחורים נעלמים.
לא חלמה שיבוא יום ותוכל להתקלח כל בוקר. וערב. וצהרים. לזכך
עצמה מן הלכלוך שדבק בה מאז ומעולם, בלי להבין שבשבילם - הוא
לעולם לא ירד. בשבילם היא תישאר תמיד יהודיה מלוכלכת.