נוסע לבד בכביש, 3 בלילה, אין נפש מלבדי על האספלט השחור.
צלילי הרוח שחותכים את פלא המתכת שלי מעסיקים את אוזני, שירת הנימפה הממונעת.
מבטי נעול על הכביש הארוך, הנחש השחור שלא נגמר, אך השתקפות האור על קימורי
מרכבת 300 הסוסים שלי מושכת את זווית עיני...

איזו הרגשה. חופש. קינאתי בציפורים פסקה, כלא הייתה.

שירלי, נקרא לך שירלי...

העברתי הילוך במערכת היחסים המהירה שיש בינינו, אני אוהב אותך שירלי.
הגב נדבק לי לכסא, ושירקת ששת הבוכנות המטורפת עונה לי בזמזום טנור מלטף - יו
טו.

אני, שירלי והנחש, ממש בגן עדן.

אבל לכל גן יש גננת,
ולכל כביש יש סוף...

מההתחלה ידעתי שהמערכת היחסים ביני לבין שירלי תהייה קצרה, סטוץ,
אבל לא ציפיתי שאתאהב בה,
לא כך...