שלמה, הזדקנת לי כל כך מהר.

אני מעריצה אותך, תמיד הערצתי.
את הניסיון שלך, את היכולת שלך לכבוש כל מה שרצית, למלא את
העולם שלך בכל טוב.

אני יודעת שקשה לך, תמיד מצפים ממך שתהיה בדיוק כמוהו, שתצעד
בעקבותיו. הם לא יודעים שאתם בכלל לא דומים.
הוא שלח את אוריה ככה סתם, למות בקרב.
איך הם לא רואים שלך, לך יש לב. ויש לך רצונות משלך ואמונות
משלך.

אתה זוכר את הטראקים שעשינו יחד למקדשים העתיקים בהודו? ישבנו
אחר כך על איזה צוק וסיפרת לי כמה אתה ריק.
מה יכולתי לענות לך? לך תמיד היו תשובות, ואני?  אני לא באמת
יודעת.
התחלת לגעת בי בהיסוס, היה פחד בעיניים החכמות שלך, כאילו אתה
יודע שמה שאנחנו עושים עכשיו לא בסדר. גבות נחושת עבותות
התכווצו בחשש.

תמיד אהבתי אותך שלמה, תמיד בהיחבא, תמיד מאחורי נשים הרבה
יותר יפות ממני, הרבה יותר חשובות ממני, נשים שלא סבלת.
שתקתי כשראיתי אותן מחייכות כמו חתולות מיוחמות, בשביעות רצון,
בעוד אתה שלחת עוד ועוד אנשים להקים להן מקדשים.

התפללתי למענך. התפללתי שלא תשכח שאני מאמינה בך.

הזדקנת לי כל כך מהר, קמטי דאגה נחרשו מעל המבט הבוטח,  רציתי
להתקרב, לנחם, לומר לך שהממלכה היא רק שטחים, מבנים, אדמה, היא
לא החומר ממנו קורצו מלכים, אבל לך תמיד היו תשובות, ואני? אני
לא באמת יודעת.




----------------------------------------------------------------------------------------
(לזקן שלי)