שתקתי. רציתי לדבר, אבל שתקתי. ידעתי שאם אראה סימן כלשהו
אשבר, לא רציתי לבכות. שתקתי. היא צעקה, אני שתקתי. יושבת על
המיטה ועושה סימנים עם הידיים, מסמנת לאוויר, מסמנת לעצמי.
צועקת, אבל מבפנים. ילדה קפואה יושבת על קצה המיטה ומסמנת עם
הידיים, עושה סימנים אדומים, סימנים יפים. פסים ארוכים ודקים
משאירים שובלים אדומים וקטנים.
שותקת. אסור לדבר. מביטה לשמיים, עוצרת את הדמעות, נושכת את
הלשון כדי להשאיר סימנים. מוציאה הכל החוצה אבל בשקט, רק עם
סימנים. עוד סימן, ואחריו עוד אחד, עוטפת הכל, שיישאר בפנים,
שישתוק.
זעקות כאב של נשמעות, בכי לתוך כרית שכבר ספוגה. עוד אחת
שיושבת על קצה של מיטה. וזה ממשיך, וכואב, הכל כל כך כואב לי
מבפנים. כל כך כואב. היא מדברת, וזה כואב. עוד דקירה. משאירה
סימן.
יש לי גוש בגרון, קשה כל כך לנשום, והיא מדברת. משאירה עוד
שובל אדום אחריה, אמא יקרה לי, יקרה. ממשיכה לדבר, ממשיכה
להכאיב. רוצה לסמן אבל לא נשאר מקום, רוצה לצעוק, אבל כבר
מאוחר מדי. שוכבת על מיטה, בתוך האדמה. שותקת.