יש את האנשים האלה שתמיד יודעים להקשיב, לא משנה מה קורה איתם
הם תמיד יקשיבו לך. היא הייתה אחת מהם, תמיד הייתה מקשיבה
לכולם, ממש לכולם. אפילו אנשים לא הכירה, הייתה מתיישבת לידם
והם היו מדברים, מדברים על כל החרא שלהם בלי להפסיק, היו
מוציאים הכל והיא הייתה סופגת פנימה, מוציאה טישו ומחזיקה את
היד, אף פעם לא אמרה מילה, רק הקשיבה. היא הייתה טובה בזה.
העיניים שלה בעיקר, היו לה עיניים חומות גדולות כאלה, כמו של
ילדה קטנה תמימה כזאת, רק שהיא כבר לא הייתה ילדה קטנה, זה
לפחות מה שהאיש ההוא אמר לה שנייה לפני שהוא קרע ממנה את
החצאית, אמר שהיא כבר לא ילדה קטנה, שתתחיל לשחק עם מבוגרים,
כמו שצריך. אז היא הקשיבה למה שהוא אמר. הקשיבה ושתקה. חיפשה
טישו לעצמה, אבל כבר לא היה. הלכה ברחוב בוכה והגיעה הביתה
בדמעות, רצתה לדבר ולשבור את השתיקה, אבל אין מי שיקשיב.
אז היא כתבה, אולי אחרי זה אנשים יקראו ויבינו. אולי.
וגם עכשיו, כשכולם באים לשים פרחים ולנקות את האבן הלבנה של
יקיריהם, האבן שלה נשארת מלוכלכת, כי היא רק הקשיבה ומעולם לא
דיברה, היא הייתה אחת האלה שזוכרים רק במטושטש, אחת מאלה שלא
באמת מכירים. אחת מאלה שצריכים מתנדבים שינקו להם את המצבה.
אחת כמוני.