"שחר שלי! שלא תעזי! את שומעת אותי? שלא תעזי!" צרחתי עליה עד
שלא יכולתי לנשום, צעקתי ובכיתי והיא לא הקשיבה, "מה איכפת לך?
נפרדתם, הוא זרק אותך". התיישבתי על קצה המיטה ומחיתי דמעה
בקצה השרוול שלי. זה לא שהיא פגעה בי כי היא רצתה אותו, יכולתי
להבין את זה, אבל היא עשתה את זה מאחורי הגב שלי, לא שאלה
אפילו, היא ידעה כמה שהוא היה חשוב לי, כמה היה לי קשה.
"אני מצטער, אבל את לא בשבילי, אני אוהב אותך, באמת, אבל מה
שאת נותנת לי אני יכול לקבל יותר גם בלי ההתחייבות הזאת שלך
לשנה, מצטער". הוא הביט על הרצפה ושיחק עם הרגליים, ככה הוא
תמיד היה עושה כשלא היה לו נעים. "התחייבות לשנה? מה אני נראית
לך? פאקינג מקרר? אני שונאת אותך! עוף לי מהחדר! לך תזדיין!"
הפנים שלי הפכו לאדומות, החום שהיה בחדר, חום של סוף החופש
הגדול, ובכל זאת הרגשתי קור מקפיא בתוך הבטן, רציתי להקיא. שחר
המשיך לצעוק, אמר שהוא באמת יעשה את זה, עכשיו כשהוא לא חייב
לי יותר כלום, "נזירה". הוא ירק לעברי ויצא מהדירה.
התעוררתי מהדמיונות וחזרתי לחדר שלי, למציאות, היא עדיין עמדה
שם, עדיין ניסתה להסביר לי שאני ושחר כבר לא יחד, שאין לי סיבה
לקנא. כבר יכולתי לראות אותם יחד אותם יחד, היא יושבת עליו
והוא מחבק אותה מאחור, כמו שהיה עושה לי, אבל הפעם לא אני
ישבתי עליו, הפכתי להיות אחת מאלה שמסתכלות בקנאה על זאת שתפסה
את שחר. היום, אחרי הטקס, הבנתי שזה פשוט לא הקטע, שזה היה
סתם, מריבה של ילדים, זה לא היה צריך להיות ככה, לא ככה, ממש
לא, תמיד בסרטים יש סוף שמח, כזה שכולם שמחים ומשלימים והולכים
מחובקים כאלו, למה אצלנו לא?
למה אין מישהו למעלה שדואג לנו וכותב תסריט כזה ועושה סוף
שמח?

לא יכולתי לסלוח לה, לא יכולתי. הפסקתי לדבר איתה, התעלמתי
ממנה לחלוטין. היא הפסיקה לשבת לידי ובין השיעורים כבר לא
הסתובבנו יחד, מדרגות את התחת של הבנים ממגמת תקשורת. היא לא
הייתה פופולרית במיוחד ומעט החברים שהיו לה היו בזכותי, הם
הפסיקו להתייחס אליה אחרי שאני ניתקתי את הקשר עמה והיא נשארה
מיותמת, הייתה בהפסקות לבד, שחר זרק אותה אחרי שלא הסכימה לשכב
איתו.
לא היה לי אכפת יותר, מצדי היא יכלה למות, שנאתי אותה, שנאתי
כמו שלא שנאתי מעולם, רציתי להכאיב לה, רציתי להכאיב לה ולראות
אותה בוכה ומתחננת לעזרה, רציתי לראות דם.
אנשים ניתקו איתה קשר, היא סבלה ונכנסה לדיכאונות קשים. אני
התענגתי, יצאתי למסיבות ופרחתי, זאת הייתה התקופה המאושרת שלי,
נשמתי שמחה לאיד. היא ישבה תמיד לבד, בודדה, לא בכתה, כל מה
שנשאר לה זה הגאווה שלה.
לא הרבה לרוב האנשים אבל בשבילה? התדמית זה הכל.
היום אחרי שכל זה נגמר, אני חושבת שאולי הייתי רעה מדי, יותר
מדי.
היא לא הצליחה לסבול את כל זה ניסתה להתאבד פעם אחת עם כדורים,
לא הצליחה.
הפסיקה, אולי הייתה לה תקווה שזה ייגמר, שהכל יחזור להיות
בסדר.
סוף טוב כזה, זה מעולם לא קרה.
היא ניסתה שוב, הפעם בהצלחה, אימא שלה מצאה אותה, תלויה בחדר
שלה, ראיתי את התמונות של המשטרה, היא נראתה כ"כ מסכנה, חסרת
חיים, עצובה כזאת. לטקס איש לא הזמין אותי, באתי לבד ובכיתי,
באמת בכיתי, זה לא היה אמור להיגמר ככה, לא ככה.
למה אין שם מישהו שכותב לנו סוף שמח?
למה אלוהים לא יכולה לשלם לעוד תסריטאי שיכתוב גם בשבילי?
וכל השאלות עדיין תלויות באוויר, יחד איתה.