לעזאזל. אתה נותן לי השראה.
עוברת בין הסיפורים שלך, הקטעים שלך, המשפטים, הטון אוף הטון
הזה שמטריף אותי עושה לי צמרמורות בכל הגוף.
אתה ממלא לי את הראש במילים. בעיקר גסות. מה זה בכלל מילים
גסות? יש רק אנשים גסים.
אתה סרט אנימציה, זה מה שאתה. כלב מת שלקח בסך הכל שאכטה אחת
בחיים שלו, מתעורר לתחייה עם שיניים דוקרות. ואתה דוקר די,
תפסיק כבר לדקור ותמשיך נו, תמשיך, כן זה טוב.
להסתובב פעם אחת בלי מצלמות ולתת ידיים כמו סרט ספרדי מזוין.
כן, ספרדי.
לשבת על הדשא ולקום פתאום בלי שום תחושה ברגליים. להושיט שתי
ידיים, להסתכל לך בעיניים ובשנייה אחת להבין שהן שחורות, כל כך
שחורות. אתה שואל 'מה', כמו אידיוט . צריך עזרה לקום והידיים
כבר שם אבל הכבוד והמגע אז תקום לבד ותעשה לי
אבו-יויו, כן עכשיו, רק עכשיו. עד ירושלים.
דוחפת ודוחפת ואתה רק צועק, בטח שהשתגעתי, איך אפשר לא כשרצים
על הפסים. רכבות עוברות מצד אחד ומצד שני וחצץ כזה שדוקרשורט
את הרגליים. קופסא אחת שמזיזה ורק אז חושבת שיכלה להתפוצץ. אתה
רק מנענע ראש ושוב מכוון אותי: לא, קצת ימינה ואת הרגל,
מטומטמת, יותר למעלה.
פתאום השקט הזה, אנרגיות יורדות. הפרצוף שלך, כאילו אבא נכנס
לחדר המיוחד שלך שנייה לפני שגמרת. אתה שם עירום ועור כמה אור
המנורה הזאת עושה.
אתה מספר לי סיפורים ודיכאון מעודף שקט אתה טוען או שנטען, אני
כבר לא יודעת. ואיך מבדילים בין אדום לירוק כשמסביב רק שחור
ולבן?
צריכה לישון ואתה כבר חורפ במיטה, לא שלי, לא שלי המיטה
ורחוק אני נוסעת, רחוק.
לסחוט אותך קודם, מינית, בעיקר מינית. להוסיף לחשבון גם סחיטה
נפשית, אחת גופנית ושלושה שקלים אבטחה. שלא תברח לי.