"לדוד שלי סיזי יש אבן כ ז א ת י גדולה!"
ליבי מותחת את שתי ידיה ככל יכולתה
"אבן ענקית כמו של גדולים,
ולי יש כזאתי קטנה -
של ילדים".
"שאלתי את דוד סיזי",
קולה של ליבי
מנמיך פתאום,
"למה הוא לוקח את האבן שלו -
לכל מקום?",
ודוד סיזי אמר,
ליבי החמודה,
זה כל מה שיש לי, שיהיה, שהיה.
"את אבא ואמא אני אוהבת הכי בעולם!"
ליבי הקטנה לפתע צועקת
היא משליכה את האבן הקטנה שלה -
שפוגעת בקיר,
ואז אל ליבי חוזרת.
"ובבית-הקברות ראיתי עוד המון אבנים אחרות!"
ליבי נדמית כנזכרת -
"ועל כל אחת אותיות ומספרים
של יום ההולדת
ושל יום ה- - ",
היא מתבלבלת.
בשעת בין-ערביים,
ליבי מותחת אצבע זעירה אל רקיע מאדים
"תראה דוד סיזי
כל-כך המון צבעים!"
ודוד סיזי, ואמא, ואבא
מסתכלים וצוחקים.
עוד שקיעה ועוד זריחה
סיזי מגלגל מחשבה
מילים שהמצאנו
שעה שאנו חגים וחגים וחגים -
סביב עצמנו
ואמא על מצחה של ליבי נושקת
"את אוצר יקר שלי",
היא אומרת.
"דוד סיזי שמעת מה אמא אמרה -
שאני - האוצר היקר שלה!"
ליבי מאושרת ומושכת
בשרוול מכנסיו
סיזי רק מחייך ומביט בה עכשיו
אוצר, אוצר, הוא צוחק,
זהב, יהלומים,
ועוד מיני מינים של אבנים. |