הסרט נגמר, ואת לא פה. השיר מנגן ואין לי עם מי לרקוד. אני כבר
מחכה פול זמן, הייתי בטוח שתגיעי. אני חושב עליך הרבה. על
המבט, על החיוך, על הטעם שלך כשנתנשק, על המגע. קשה לי, וכל מה
שיש לאחרים להציע זה סימפטיה. כל החיים שלי זה אוסף רגעים בלי
האהבה שלך. הכאב עמוק יותר כשאת לא מנחמת אותי. מה שווה סל
ניצחון כשאת לא ביציע? ראיתי אלפי נופים ולא היה לי למי להושיט
יד.

הייתי נאמן. נכון שפה ושם אני חושב לבגוד, אבל ההשפעה שלך עלי
חזקה מכדי שזה יקרה בקרוב. אבל האמת היא שאני כועס ומתוסכל. לא
היה הורג אותך להתקשר פעם אחת. להגיד שאת מאחרת, אבל בדרך.
שאני אדע שאני לא משלה את עצמי.

אני לא מצליח לישון. לא רק בגללך, אבל את לא עוזרת. אני חושב
שזה כבר ארבע שנים. זה התחיל עוד קודם,  אבל פחות או יותר
מאותה תקופה זה כבר הפך רציני. לפעמים אלכוהול עוזר, לפעמים
מוסיקה, ספר או סתם משהו בטלוויזיה. ולפעמים שום דבר.

בואי, אני אתן לך לקרוא הכל. לילה טוב.