נדמה,
כמו אי-אז,
מות אמי, ממוסס את נשמתי,
פורט את נימי לסיבי זכרונות,
מכוץ.

נדמה כי
צבע הרגש משתנה עמי,
מגדיש את סאתו
ומציף בי נחלאות עבר.

יודעת שאלו רק הספקתי בחמך להתעטף,
לשקוע בך ולטעום את עצבותך,
לא הייתי נותרת כשברים מפזרים,
קבורה בעודי בחיים.

עכשו כמו אז,
מנסה למלא עצמי ברגעי יחס
ונשנקת בין קפלי
היתמות.


5/2/04