מבטך הסדוק,
תובע ממני לנער מעלי כסות עיני
בתנועות רחב מפגנות
שאין בהן די כדי להפיג אמירות חבויות,
להסתיר את  חטאי הנפרטים בדמי געגוע
ולהסיר בחטף עכבות מצפנות.

כניעתך המתרפסת, תובעת ממני
לשמט מעליך את שרידי כבודך
שפג עוד קדם נולד.
ואני תוהה, האין מקומך בין ההולכים
לבלי שוב, האם כה קשה לפענח
שפת גופי?

אני מתגבה, מרחיק מעלי כל מבע
שיש בו גנוני מצוה, מתאמץ להשאר צלול,
כאדם הנפרם מגורלו.
אין זה משום חדלותך או משום עקשותי,
זה מפני קבעונותי, שלא נכשו מעולם.