במרכז השולחן הריק ישב המכתב. לא היה לה את האומץ עדיין לקרוא
אותו. מאז שפתחה אותו היא ישבה ובהתה. המכתב ישב פתוח, מקופל
למחצה ומונח על המעטפה במרכז השולחן. פינותיו היו מקומטים
והעידו על הדרך הארוכה שבוודאי עבר. היא הבחינה שנראה כאילו
מישהו ניסה לישר את הפינות. פסי האור שחדרו מבעד לחלון נחתו על
מילותיו וסנוורו אותה והיא לא הייתה מסוגלת לקרוא. הדיו המודפס
היה מעט דהוי ומהמרחק שבו ישבה לא יכלה לראות מה נכתב, האותיות
הבודדות שראתה לא הרכיבו מילים. הדבר היחיד שנראה בבירור היא
החותמת בראש הדף והחותמת התואמת על המעטפה.

הוא צעד לאט אל עבר הבית. הגדר לבנה, בנויה מקרשי עץ משופדים
העומדים צמודים זה לזה. הצבע הלבן מתקלף ואחד מקרשי העץ אף
משוחרר וזקוק לתיקון. השער נפתח בחריקה קלה וצורמת שגרמה לדוור
לעצור את עצמו כשהשער עדיין חצי פתוח בידו. הוא לקח נשימה
עמוקה, הוציא את המכתב והסתכל עליו. לקח עוד נשימה, הרים את
ראשו וראה את הבית הגדול. רחבות הדשא, הלא מכוסחות ומלאות
העשבים, ששכבו לצד השביל מהשער לדלת, הזכירו לו את בקשת אשתו,
שיכסח את הדשא ביום ראשון. על אחת מרחבות הדשא ישב מתקן מלא
חוטים ועליו כביסה. השמש האירה על השמלות, החזיות ובגדי הילדים
שנתלו על החוטים. עגלת התינוקות שישבה ליד הדלת גרמה לו שוב
לעצור. אך הוא נשך את שפתיו והמשיך. הוא התקרב לדלת. הוא הסתכל
על המכתב שהחזיק בידו. המעטפה הייתה מקומטת, מלוכלכת, האות 'ל'
הייתה חתוכה מלמטה  והדיו שעליה היה דהוי מעט. 'הם אפילו לא
יכולים לדאוג שהמכתבים האלו יגיעו כמו שצריך' הוא חשב לעצמו
וניסה לישר את הפינות המקומטות של המכתב כנחמה קטנה. הוא הסתכל
פעם אחרונה על הדלת ולא יכול היה שלא לשים לב לחוסר הצבע שעליה
והיה משוכנע שגם הייתה זקוקה לתיקון. הוא דחף את המכתב דרך פתח
הדואר כשדמעת בכי זלגה על לחייו. הוא הסתובב והמשיך לבית הבא.


"אני חושב שזהו, אפשר לסגור את המטען ולהעלות את המכתבים על
המטוס." הוא צעק אל עבר מי שעמד לידו, בכדי להתגבר על רעש
המטוסים ושאר רעשי שדה התעופה.
"רגע" צעק העובד השני, שהיה גבר מבוגר ונמוך.  "יש פה עוד שקית
אחת, בוא נעלה גם אותה."
"לא נראה לי שיש מקום" הוא החזיר צעקה. הנמוך הסתכל על השקית
החומה וחשב. "בוא ננסה, המשלוח הבא יוצא רק אחרי יום ראשון
וחבל שהמשפחות יפספסו את המכתבים ממעבר לים". הוא צעק בחצי
חיוך.
'בחור טוב' חשב לעצמו הגבוה 'הוא נראה זקן מדי בשביל לשרת
בכוחות המזוינים. בטח בניו משרתים מעבר לים והוא התנדב לשרת
פה. היה בודד אז בוודאי חשב לעצמו שיעשה מה שביכולתו לעזור.
פטריוט אמיתי.'
הנמוך עמד ליד השקית וחיכה שהגבוה יבוא לעזור לו להעלות את
השקית. הגבוה נעמד ליד השקית "אתה בטוח?" הוא שאל את הזקן
והמשיך: "המכתבים עלולים להתקמט קצת.". הזקן הסתכל שוב על
השקית ואמר: "נראה לי שעדיף שיקבלו את המכתב קצת מקומט וכמה
ימים קודם מאשר מסודרים ומאוחר." הגבוה הנהן כמי שהשתכנע ועזר
לזקן להעלות את השקית. הם דחסו את השקית לתוך ארגז העץ הגדול
וכשסיימו לדחוס התחיל הזקן לסגור את דלת הארגז.
פתאום הבחין הגבוה במכתב שנפל. "רגע" הוא צעק לזקן, "יש עוד
אחד".  הוא הרים את המכתב וראה את המעטפה ואת החותמת ומיד ידע
איזה סוג של מכתב הוא מחזיק בידו. הוא ניגב את המכתב שהיה מעט
מלוכלך מנפילתו. הוא הבחין בשמה של הגברת שאיית הדיו הדהוי.
שמה של הגברת הזכיר לו את שמה של אשתו שישבה לה לבדה בצידו
השני של המדינה. הוא חשב על אישתו ועל הבית המשותף שקנו
בהבטחות ששום דבר לא יפריד ביניהם. כשתמונתה חלפה ממוחו ראה,
שבהתרגשות מחץ מעט בידיו את המכתב וקימט את פינותיו. הוא נתן
את המכתב לזקן שהחזיר אותו לשק ועזר לו לסגור את הארגז.    

אלפי תקתוקי מכונות כתיבה מילאו את חלל החדר. צלילי מכונות
הכתיבה השתיקו את צליל מכונת הכתיבה הבודדה. מדי פעם נשמע
פעמון, ומישהו מעביר שורה או מסיים לכתוב. שם את הדף במעטפה,
מעביר לערמה הימנית וממשיך למכתב הבא. אבל המכונות תמיד תקתקו
בקצב אחיד, אף אחת מהבנות לא נתנה למילים להפריע לה לכתוב.
בפינה הימנית של החדר הקטן והצפוף מדפיסות, ישבה אישה צעירה.
חדשה מהאחרות ועדיין אין לה את המיומנות להתעלם מתקתוקי מכונות
הכתיבה. להפך, הם גרמו לה לאיבוד ריכוז, תסכול, וכאבי ראש. היא
לקחה נשימה והתחילה להדפיס בפינה הימנית העליונה של הדף: 'מס'
סידורי 272627'. כל פעם שהתחילה מכתב כמו זה רצתה לסיים, לשכוח
ממנו ולכתוב איזה מכתב על אות גבורה או חופשה הביתה. באנחה קלה
הרימה את ראשה אל המכתב והבחינה: "מר. ג'ייקוב!" היא קראה,
"מר. ג'ייקוב", היא קראה שוב. קולה כמעט שלא נשמע מפינת החדר
מלאת התקתוקים. אז היא קמה והלכה אל חדרו של הקצין.
מר. ג'ייקוב, איש צבא נכה וזקן, ישב בכיסא שלו במשרדו הקטן.
"כן? רצית משהו?" הוא שואל כשתשומת ליבו מופנית כולה לניירות
שעל שולחנו. "נגמר לי הדיו." היא שקלה גם להגיד לו על זה שה'ל'
קטוע במכונת הכתיבה שלה, אבל היא ידע שהוא יטיף לה שאין תקצב
לחדשה וידבר איתה על המאמץ המלחמתי. "כמעט נגמר, כלומר. באמצע
מכתב ראיתי. הוא דהוי מעט"..  מר. ג'ייקוב הנהן ומלמל ,כשהוא
עוד עסוק בניירות שעל שולחנו: "כן, תמשיכי בעבודה. אני כבר
יבוא."
"כן, מר. ג'ייקוב", היא ענתה וחזרה אל מכונת הכתיבה.
"בעלך נלחם בגבורה בחופי סאבו..." היא המשיכה לכתוב את המכתב
וסיימה: "משתתפים בצערך, חיל הנחתים.".