אני נראית כמו ליצן, פנים מכוערות
כל כך עצובה, שולחת חיוכים ללא מטרות.
בתוך קרקס החיים אני אותו ליצן עצוב
שכבר כל כך רוצה ללכת הביתה, אבל הקהל דורש שוב.
ומנהל הקרקס, שיושב תמיד למעלה ומסתכל בהצגה
בכלל לא שם לב שהבדיחה של הליצן חוזרת על עצמה.
ויש לי כמה חברים בקרקס - רקדנית, וכלבלב, ואקרובט הולך על
חוט
וכבר כמה פעמים ביקשתי להתחלף איתו, כי כל כך רציתי ליפול כבר
ולמות.
ובתוך הקהל יושבים המון אנשים וכל מיני חיות
צועקים משפטים מטומטמים ומחיאות כפיים סוערות
אבל בתוך הלב שלי יש סערה של רגשות
וענני העצב מורידים כל כך הרבה גשם, שאני כבר לא יכולה לראות.
כל כך הרבה דמעות, והאיפור עוד לא נמס
מתי אתם תבינו שאני רוצה כבר לעזוב את הקרקס?!


25.4.2000