שכבנו שם בחדר שלו על המיטה, מכורבלים, מחזיקים ידיים.
בהתחלה דיברנו, דיברנו הרבה, על כל מה שלא חשוב, מתחמקים
מהנושא שאף אחד מאיתנו לא רוצה לדבר עליו. פתאום נהיה שקט.
כמה אני שונאת את השקט.
אני יכולה להשתגע בשקט...
אנחנו בתוך השקט המטורף הזה מסתכלים אחד על השני.
הוא יודע שאני רוצה להגיד מצטערת, אני יודעת שהוא סולח.
ללא מילים, בדממה ורפרופי עינים אנחנו מתקשרים.
העיניים שלו, יש משהו מסתורי במבט שלהן, זה מה שאהבתי בו
מהתחלה.
עכשיו הן גלויות לכל, פרוצות, הכאב זורם מהן ישר אל תוך תוכי.
הנה, עשיתי את זה.
הצלחתי לפגוע באדם היחיד שאהבתי באמת.


מתוק שלי אני כל כך מצטערת, אבל אתה פגעת בי יותר..