בחיים שלה היא לא רצה כך, הרגליים פשוט נעו מעצמן מדומות
למכונה שלחצו על כפתור האוטומט שלה. היא לא ידעה לאן היא רצה
העיקר לברוח משם. קולות התיפוף על תיקה עדיין מהדהדים לה בראש.
היא לעולם לא תשכח את פניו עם השפם המוקטן מתחת לאף ושיער
הפוני שנוטה הצידה, את ריח מי הקולון הזולים שהתמזגו במין
הרמוניה עם ריח סיגריות יקרות. היא רצה, תיק הביה"ס התחיל
להכביד אבל היא לא איכפת לה, גם הדמעות שניקוו מעיניה והקשו על
ראייתה לא נתנו לה סיבה להאט את הקצב. היא לא תשכח אף פעם את
אותו היום גם לא 70 שנה אחרי. היום בו היטלר ליטף את שערה
ותופף "בעליזות" על התיק שלה. זה היה ביום שלישי בדרך חזרה
מביה"ס, היא וחברותיה נקלעו בדיוק לעוד אחד ממצעדיו נוטפי
הגאווה הלאומית גרמנית ובעלי הארומה האנטישמית, בזמן המצעד
אסור היה לאנשים להמשיך בדרכם אלא פשוט לעצור, להריע ולתת
כבוד. בד"כ הוא היה נשאר באוטו אך הפעם הוא החליט לצאת
מהמכונית המפוארת והשחורה המעוטרת ב-4 פינותיה בדגלי גרמניה
ולהתקרב אל האנשים שכ"כ אוהבים, שונאים אותו. הוא התהלך כטווס
כולו מדושן מעונג, מכמות האהבה, שנאה שקיבל תוך כדי שהוא מנופף
לאנשים לשלום. היא עמדה והסתכלה בבוז מהול בפחד וחיכתה רק
שהאיש הזה ייכנס בחזרה לאוטו שלו ויסתלק. אולם האיש הזה החל
מתקרב לכיוונה, חוסר האונים והפחד החלו מחלחלים בגופה, העיניים
נעצמו ותפילה חרישית נישאה בפיה. אלוהים,  רק שלא יעבור לידי,
רק שלא ידבר איתי....היום היא יודעת שהיד שליטפה אותה היא היד
שרצחה את בני משפחתה.

אותו יום נחקק בזכרונה והשפיע לא פחות מהיום בו נאלצה להיפרד
בפעם האחרונה ממשפחתה ששלחה אותה ברכבת מלאה בעוד ילדים
לאמסטרדם כדי שלפחות היא תינצל מידי הנאצים. היא לא ראתה מאז
את הוריה ושלושת אחיה הגדולים (כולם נספו באושוויץ), היא לא
תשכח אותם לעולם אך גם לא את אותו מצעד ביום שלישי.