לפני פריצתנו לעולם  במשך תשעה ירחי הלידה
אנו לומדים את מהותנו בעולם הנשגב,
ומבינים את מלוא האחריות שנפלה בידינו.
ילד הייתי כשנזכרתי במה שנמסר לי לומר לפני לידתי,
וגם אחרי שהצער התיך את חוטי מוחי העדינים
וגזר עליי אפילה לשנים, נשמרו בי הדברים כלוחות שבורים,
כתב סתרים שמגע האור דולה בזיכרון החי ומאחה אותם
רסיס  אחר רסיס גן אחר גן בצופן הד.נ.א. של ייעודי.
באתי לחבר את העצים העתיקים, את דעת  החיים
ולומר לעצים בני מאות השנים: אל תנברו בשתילי היקום עם
אזמליכם הישנים והחדים. הוסיפו למדע שלכם את הגוון החדשני.
אל תכבשו - פערו עצמכם להיכבש ביופי האינסופי, התמסרו- כבחלום
,
תניחו לעצמכם להיזרע בפרטים הקטנים, העדינים,
כך שתצמיחו את החמלה העמוקה על כל חי,
כך שהאמת והידע שלכם ישרת  את האהבה, את הפליאה, את השיר,
ותביא לעולם חוקים נעלים מחוקי ההישרדות.  
שחכמתכם לא תשרת את הקוף שבאדם
אלא את סיכוייו להיות  יום אחד ליצור אלוהי.
דעת עליון מפקידה מדי יום בידכם סודות שפעם נמסרו רק לצנועים
ולנבחרים.
ומקדש העידן הבא ייבנה לא על הפיוט וההלל לאין הפרכה,
אלא על סגפנותה היפה של העובדה היבשה,
על המבט החקרני ללא רבב.
השתמשו בקושיה המלוטשת מתוך כבוד להוויה
כפי שחכם משתמש בקוראן לחתוך את בועת התודעה
כך שיפרצו לתוכה האור והחיים.
השתמשו במאיצי החלקיקים, במחשבים, בלווינים,
בתרבויות העבר והעתיד כדי שהאדם יוכל סוף סוף
להיות חופשי למען לידתו החדשה.
תדעו שאמת ללא אהבה תרוקן את ליבכם.
אל תהיו כבאים לכאן המחפשים מזור לעקרונותיהם
אחרי  שכבשו והחריבו את כוכבם.
גם הם רצו לדעת פעם מה נמצא תחת רקמת העור העדינה
ולא טרחו לתפור מחדש את הקרעים , הם גם שיחררו כוחות
והפכו את עצמם לפסולת רעילה.
הם לא חמלו על האדמה כאשר השתילים זעקו אליהם מכובד השריפה.
אני נשלחתי לומר לכם כי האדמה לא גוועה-עדיין.
הם עדיין משתוקקים לאהבה.
נשלחתי לומר לכם שההשקיה גדולה עד מאוד מהעקירה
והיא עולה בגוף השתיל כהד נוראי, המשתלט על קניון האי
אך במפתננו האור רוכן, ודג את דג הזהב שלו בחכתו.
בנחישות שזכורה רק מהעץ העזוב שנדם ימיו.
ואם צו הטבע עודנו מחלחל בנו : חמול וסלח.
כי אם הבנת את הנאמר מעכשיו קריאה אחרת תיראה בעולם...