בלילה שומעים הכי טוב את הנקישות בחלון.
עשרות אנשים, מאות, וכולם רצים וצוחקים ושותים ובוכים ומזיינים
ועושים מבטים נורא מסתוריים בעיניים, כדי למצוא חן.
כולם יושבים איתי פה, מתחת לגוף שלי ומעל לראש, בתוך התודעה,
וזה גבוה מבינתי איך כולם מצליחים כל כך בקלות לשחק את המשחק
הזה וגם להינות ממנו, ורק אני לא.
מגיל שעתיים בערך אני זוכרת את עצמי מנסה לפענח את סוגיית
הקיום הפטאלית הזו,שלי, שלהם, שלי כחלק משלהם, ומתייאשת ובונה
והורסת בתאווה נועצת שיניים את עצמי, בעיקר.
החלק הכי משעשע שאני מסוגלת ליהנות מזה.
היום כמעט ונהרגתי מפליטת כדור, אבל למזלי הוא רק נגע לי
בגבולות הלב ולא חדר פנימה,ככה שהרווחתי ביושר עוד כמה שניות
בין המתים חיים, או ההיפך, איך שמתחשק.
עולה לי באף ריח של קיא כי יש לי בחילה וכאבי בטן מצפייה
להתרחשויות הערב. בסופו של דבר,ההפתעה הכי כואבת והכי צפויה
חיכתה על המדרכה לבוקר שיפציע בסבלנות ויוולד החוצה, מתוך
שמיכת פוך וחום גוף מפנקים במיוחד,
בטח אחרי סקס של אחרי מריבה, בטח מתנוחת כפית מזמינה, בטח
מחיבוקים, לא בהכרח הדדיים.
גוש מתכת אפור, מכוער, עכברי, שהחשיך לי את העיניים אפילו יותר
מאשר החושך שגם ככה ראיתי.
זה כבר לא מפתיע אותי, תביני, אחות-נפש שלי. זה באמת לא.
לפעמים אני מסוגלת לראות את השמחה בעולם הזה רק דרך כמויות
העצב העצומות,והלוואי שהייתי מסוגלת לבחור איך להרגיש או
לחשוב, או איך לחיות, או איך לאהוב.
הלוואי שהייתי מסוגלת לישון הלילה טוב, ולקום עם עיניים לא
נפוחות, ולא לרצות להיראות השבוע,ולא לרצות לבלוט, ולא לרצות
שישימו אליי לב, ולא לרצות לבכות,
ולא לכתוב, ולא להיות זקוקה לחיבוק.
הבעיה הכי גדולה שלי היא שאני שומרת בבטן, ככה פעם אמרו לי.
אבל לא, הנה, אני אומרת הכל, אפילו צועקת.
אני מחרישה לעצמי את האוזניים!
אח שלי הקטן בוכה, ואני רואה אצלו אותי, ואני מרגישה אותי
דרכו, ובא לי לחבק אותו חזק כל כך ולהגיד לו שאני אוהבת אותו
ושכלום לא נורא, אבל גם שאני פשוט לא יכולה לשקר לו, שאני פשוט
לא יכולה.
די קשה לי עכשיו.
ואני חושבת עליי שאני די מפגרת, כי אני לא מבינה מה לעזאזאל
הבעיה שלי ולמה אני קשה כל כך,ולמה אני לא מסוגלת לשאוף לחיות
חיים שלווים-אפילו רק לשאוף!- כמו רוב האנשים, ואני לא מדברת
על לעשות שטויות ולצאת למועדונים ולהזדיין ולהכיר וללכת לעוד
פאב חדש כי לא זה העניין, אלא פשוט לחיות חיים פשוטים, אבל לא,
בבקשה לא, שלא יהיו שקטים. לא, אני לא רוצה חיים שקטים. אני
רוצה שיהיה לי שקט בנפש, לא בחיים.
אני רוצה לצאת החוצה ממני ולרכוש לי אופי קצת אחר, פשוט יותר,
מתחכם פחות.
נמאס לי להתחכם, ואני אפילו לא מצליחה לשלוט בזה. אני כזאת.
תשמע לי- הנה, אני נושמת עמוק. הכי עמוק. אני מוכנה.