אבא שלי היה גיבור. אמא סיפרה לי עליו, כי הוא מת כשהייתי קטן
מידי בשביל לזכור. ואמא שלי, היא יודעת, היא הכירה אותו טוב
והיא סיפרה לי שהוא היה גיבור. הוא מת במלחמת לבנון. אף אחד לא
יודע מה היה התפקיד שלו בצבא, כנראה משהו סודי. גם לא ברור איך
הוא מת, רק יש שמועות שאומרות שזה בתקרית שקשורה איכשהו בחיל
האוויר. אולי אבא היה טייס, והפילו לו את המטוס. אבל קשה לי
להאמין בזה, אבא שלי יותר מידי גיבור בשביל שמישהו יצליח להפיל
לו את המטוס, אין טיל שהוא לא יכול לחמוק ממנו. אולי הוא צנח
ממטוס, והמצנח לא נפתח, גם זו סברה שהעליתי, אבל גם אותה
שללתי. אבא שלי היה חייב למות מוות הרבה יותר הירואי מתאונת
צניחה. אבא שלי היה גיבור, הוא לא היה יכול למות סתם ככה, בלי
להציל לפחות 20 אנשים, או להרוג איזה 50 מחבלים. וכשהוא מת,
הוא היה חייב להגיד איזה משפט מחץ, כמו ברוס וויליס.

בכל לילה לפני שאני הולך לישון, אני מדבר עם אבא. אני מספר לו
מה עבר עליי באותו יום ודברים שחשבתי, מנסה לשאול אותו איך הוא
נהרג- אבל הוא אף פעם לא עונה. לבסוף אני אומר לו שאני אוהב
אותו ומתגעגע אליו, למרות שאני לא זוכר אותו. אני באמת מאד
אוהב את האבא הגיבור שלי, ועצוב לי שהוא לא איתי. יש לי תמונה
שלו בחדר שלי, הוא נראה בה כמו גיבור אמיתי, כמו לוחם אמיץ שלא
מפחד מכלום. לפעמים התמונה שלו נותנת לי כוח. כשסבתא ראתה את
התמונה בחדר שלי, היא בכתה וסיפרה לי שהוא היה גיבור. כולם
יודעים כמה גיבור הוא היה.

יום אחד בא לבקר אותנו דוד שלי מארה"ב. הוא ירד מהארץ כמה
חודשים אחרי שאבא שלי נהרג. הוא דיבר איתי ועם אמא, ואישתו לא
כל כך דיברה, כי היא לא ידעה עברית. כשאמא שלי הלכה עם דודה
שלי למטבח וניסתה לדבר איתה באנגלית, נשארנו בסלון אני ודוד
שלי. שאלתי את דוד שלי אם הוא יודע איך אבא מת. "זאת הייתה
תאונה נוראית" הוא השיב לי. "תאונה?" התפלאתי. "כן", הוא
הסביר, "במלחמת שלום הגליל אבא שלך היה נהג בבסיס של חיל
החימוש, ונהרג בגלל תאונה איומה." הוא הסביר שמטוס שהיה צריך
לנחות בבן גוריון לא היה יכול לנחות בגלל בעיות מסוימות
שקשורות במלחמה, ולכן במשך שעות היה צריך לחוג בשמיים. אמנם
מבחינת דלק המטוס היה ערוך לכזה דבר, אבל היה גורם אחר שלא
נלקח בחשבון. השירותים של המטוס, הם לא נועדו לכל כך הרבה זמן
ללא ריקון. עומס של נוסעים שאכלו אוכל מטוסים מילאו את כל
המיכל, והוא פשוט התבקע. באותו זמן עבר המטוס בדיוק מעל הבסיס
של אבא שלי. אבא שלי מת מחרא שנפל עליו ממטוס.

בהתחלה סירבתי להאמין, אבל מאוחר יותר הבנתי שהעובדות יותר
מידי מתאימות. כל מה שהאמנתי בו התנפץ לי מול העיניים. זרקתי
את התמונה של אבא שלי על הריצפה. "גיבור?!" צרחתי. ככה גיבורים
לא מתים. אמא לא הצליחה להרגיע אותי. "לפעמים נופל חרא גם על
גיבורים" היא אמרה. חרא. זה בדיוק מה שהרגשתי, חרא.
אחרי כל הסיפורים שסיפרו לי על אבא, הוא נהג בחיל החימוש. כל
המוטיבציה שהייתי מקבל מלהסתכל על התמונה שלו היא שקר אחד
גדול. לא הייתי מסוגל להתמודד עם זה, ועכשיו כבר לא הייתה דמות
שתעזור לי. הסתכלתי בתמונה של אבא, והוא נראה שם שמנמן ולא
מגולח, לא כמו גיבור. בסך הכל כלומניק, שנפל עליו חרא. והרבה
חרא, חרא של מטוס שלם, חרא שהוא תוצאה של עיכול של אוכל מטוסים
משנות ה-80. סביר שאחוז גדול ממנו היה שלשול נוזלי.

אבא שלי היה גיבור. הוא לא הרג אף אחד אף פעם, והוא לא לחם
למען המדינה. הוא לא אמר שום משפט לפני שהוא מת, אולי רק איזו
קללה בערבית. לא צריך להתרסק עם מטוס בשביל להיות גיבור, זו לא
גבורה. התרסקויות, פיצוצים, קליעים, רסיסים- הם כולם רק סוגים
שונים של חרא. אבא שלי היה גיבור, הוא אכל חרא בשביל המדינה
שלו, בשבילי. אבא שלי גיבור כי הוא נתן לי תמיד כוח, כשהייתי
מסתכל בתמונה שלו, כוח לחטוף חרא ולהמשיך. זו גבורה אמיתית.
לתת כוח לבן אדם אחר, למות בשביל שהוא יהיה חזק יותר, לחטוף את
כל החרא שבעולם בשביל שהוא יחטוף כמה שפחות. וכל מי ששרד
התרסקויות ופיצוצים, הוא לא מתקרב לגבורה של אבא שלי, כי הוא
מעולם לא התמודד עם חרא אמיתי. רק על גיבורים אמיתיים נופל חרא
מהשמיים.