אבא רוצה לגור ביפו. יום אחד אני אבין, הוא אומר, ביפו יש ים,
וים זה הכל. ים זה כחול, ים זה שמים, ים זה שקט, ושמש, ושלווה
וסכנה, ים זה פרנסה. פשפשפשפששש הוא עושה לי את רעש הגלים,
בלילה לפני שאני נרדם, הוא מספר, איך בשעה הזאת סבא היה יוצא
לעבודה, למרות שזה לילה, כי דגים דגים בלילה, ויום אחד אני עוד
אראה מה זה לדוג דגים. ועכשיו נשתוק כמו דגים ואני אלך לישון.
ואם אני ארדם מהר אז מחר הוא יוציא את החכה הישנה, ואני אוכל
להתאמן בלדוג, למרות שבבריכה אצלנו בכפר אין דגים.

ולמחרת אני ואבא יוצאים עם החכה לדוג דגים, ואמא צועקת שלא
נתקרב לבריכה שליד החומה כי מסוכן שם, ויש שם מחלות וחיילים,
ומספיק שהיא איבדה כבר בן אחד. ואני שואל למה היא אומרת שהיא
איבדה אותו אם הוא עוד יחזור, ואמא מתחילה לבכות, ואבא מסביר
שייקח לו הרבה זמן לחזור כי עכשיו הוא בגן עדן עם שבעים ושתיים
בתולות אז טוב לו. ואני בכלל לא יודע מה זה בתולות, ואני לא
מבין מה יכול להיות יותר טוב מאשר להיות בבית עם המשפחה, וללכת
איתי ועם אבא לדוג דגים.

ואבא מלמד אותי להטיל את החכה, וכשהיא נופלת לי מהיד הוא אומר
שלא נורא, ושאולי אני עוד צעיר מדי בשביל זה, וכשאני בוכה הוא
נותן לי עוד הזדמנות, ואני מחזיק את החכה חזק חזק, וכשאבא צועק
דג אני מגלגל אותה מהר חזרה, והחוט מסתבך לי, ואבא צוחק ומתיר
את הפלונטר, ושואל מה יהיה כשיבוא דג גדול, ואומר שמחר ננסה
שוב, ואולי הפעם הדג לא יספיק לברוח לנו.

בבוקר למחרת אני מספר לנזאר בהפסקה הגדולה שהלכתי לדוג דגים,
ועלי שומע אותנו מדברים, ומספר לכל הכיתה שאמרתי שהלכתי לדוג
דגים למרות שבכלל אין דגים אצלנו בכפר. ומאהר שתמיד מביא לי
מכות אומר שמאז שסמיר השתהד כל המשפחה שלי השתגעה, ואני יודע
שהוא סתם אומר את זה כדי שנזאר תתרחק ממני, אבל כולם צוחקים
ומחכים לשמוע מה אני אגיד בחזרה. ואז ראאד מגן עליי ואומר לו
שהוא רק מקנא באח שלי על זה שהוא בגן עדן עם שבעים ושתיים
בתולות. אז מאהר מושך בכתפיו ושואל מה זה בתולות בכלל, וראאד
אומר שהוא גם לא יודע בדיוק, אבל הוא חושב שבתולות הן נשים
יפות. אז אני אומר לנזאר שבטח גם היא בתולה והיא מסמיקה.

ומדי ערב אני הולך אל הבריכה הגדולה עם החכה, ואני כבר לא צריך
את אבא שיראה לי איך לגלגל אותה. אבא אומר שכשדג ייתפס בקרס
אני ארגיש משיכה חזקה מאד, אבל אני לא יודע, אולי יבוא דג קטן
ואני לא ארגיש, אז מדי פעם אני מגלגל את החכה חזרה, אולי בכל
זאת. וכל פעם אני מגלגל אותה יותר ויותר מהר, והתנועה שלי
נהיית חדה וזריזה יותר, ואני מוכן כבר לדג שיבוא. וכל פעם אני
ממשש את הקרס כי חושך ואי אפשר לדעת מה תפסתי הפעם, אבל אף פעם
אני לא תופס דגים, וגם לא חיילים או מחלות.

ובבית הספר המורה שואל את כולם מה הם רוצים להיות כשיהיו
גדולים. נזאר כמו כל הבנות רוצה להיות אחות בבית חולים, וכל
הבנים רוצים להיות מהנדסים, חוץ ממאהר שיהיה שוטר. ורק אני
אומר שאני אהיה דייג, אבל המורה מסביר לי שכבר אי אפשר להיות
דייג, ושבכלל בגלל הגלובליזה היום זה כבר לא טוב להיות דייג
וצריך ללמוד מקצוע ממש. ואני חושב שהמורה בכלל לא מבין בלדוג
דגים אבל אני לא יכול להגיד, אז אני שותק ומחכה שבית ספר ייגמר
ויהיה כבר חושך ואולי היום אני אצליח לדוג דג גדול.

וכשאני חוזר הביתה אמא עוד פעם בוכה, אז אני שואל אותה מה קרה
והיא אומרת לי ללכת להכין שיעורי בית בחדר השני. וכשאני רוצה
לצאת בערב לדוג אמא אומרת שהיא לא מוכנה שאני אלך בחושך כי
מסוכן, אבל אבא אומר שלא תדאג ושהיא יודעת שהכל אללה קובע,
ואני חושב שאם אללה אוהב אותי הוא יתן לי היום דג גדול שאני
אוכל להראות לאמא. אמא שואלת אם הכנתי כבר את כל השיעורי בית,
ואני לא יכול לשקר אז אני אומר שלא, אז אמא אומרת שאני לא יוצא
מהבית לפני שהם יהיו מוכנים, ואני מנסה להתווכח איתה, אבל אבא
אומר שהיא צודקת ושאם אני לא אכין שיעורים כל יום אני לא אוכל
ללכת לאוניברסיטה כמו סמיר. אז אני מכין אותם מהר מהר כדי שאני
אוכל ללכת, למרות שאני בכלל לא רוצה להיות כמו סמיר. אני לא
רוצה לגור בגן עדן, אני רוצה לגור ביפו כדי לדוג דגים בים
הכחול.

כשסבא היה יוצא לעבודה עם החשיכה, הוא היה הולך לאורך הרציף,
עד למזח של הדייגים איפה שהיה אור. ובדרך הוא היה פוגש עוד
דייגים, והם היו הולכים יחד, ומספרים זה לזה על כל הדגים
הגדולים שתפסו אתמול. סבא תמיד תפס את הדגים הכי גדולים, וכולם
קינאו בו ובאו לעמוד איפה שסבא עמד ביום שלפני. אז סבא היה
עובר לנקודה אחרת, וגם שם היה מצליח לדוג את הדגים הכי גדולים,
כי דייג טוב מצליח לדוג בכל מקום. אבל אני לא מצליח לדוג דגים
בבריכה, וגם לא מצטרפים אלי דייגים בדרך, אפילו שביקשתי מנזאר
שתבוא איתי. היא אמרה שלא מרשים לה, ושאני משוגע שאני הולך ככה
בחושך לבד, אבל אני יודע את הדרך, ויודע שזה לא מסוכן,
ושבבריכה שקט שקט חוץ מכמה רעמים רחוקים מדי פעם, ואני רק מחכה
לתפוס דג שאני אוכל להראות לה ואז היא גם תרצה.

יום אחד מאהר מגיע לבית ספר עם תחבושת גדולה על עין ימין, ועוד
אחת על היד. והוא כבר לא נראה כל כך גדול כמו פעם, ואני שמח
שעכשיו הוא כבר לא יביא לי מכות. ואני חושב שהיום כל הילדים
יצחקו עליו, אבל המורה מסביר שכל הכבוד לו שהוא הלך להפגנה
הגדולה, ושבטח כולנו רוצים להיות גיבורים כמוהו, ואומר לנזאר
לעבור לשבת לידו כדי לעזור לו במה שצריך, ושהוא סומך עליה כי
היא התלמידה הכי טובה בכיתה. ואני כבר לא יכול להקשיב יותר
למורה, ואני קצת מקווה שמאהר יבריא פתאום, ואני רק מחכה שהיום
כבר ייגמר. ואז רגע לפני שנגמר השיעור, המנהל נכנס לכיתה ואומר
שעכשיו כולם הולכים הביתה מהר ולא יוצאים משם כי אסור, ושמחר
אין בית ספר אלא אם יגידו אחרת וגם לא מחרתיים.

כשאני מגיע הביתה כל המשפחה כבר שם, ואף אחד לא יוצא כי אסור,
ויש הרבה רעש אבל אין הרבה אוכל, ואני רוצה שכבר יהיה ערב ואני
אהיה בחוץ בשקט. אני מכין את כל השיעורי בית למרות שרעש, כדי
שאמא תתן לי לצאת בערב, אבל כשמגיע ערב היא לא מרשה לי, וגם לא
אבא. הם אומרים שאסור לצאת היום, ועכשיו בחושך זה מסוכן במיוחד
כי יש חיילים. אז אני מחכה ליום שאחרי, אבל גם אז אסור, וגם לא
ביום שאחריו.

בלילות אני חולם שאני ונזאר הולכים לבריכה שליד החומה, ואני
מראה לה איך לדוג דגים. ובדיוק כשהיא מחזיקה בחכה היא מרגישה
משיכה חזקה וצועקת הצילו, ואני תופס בחכה ואנחנו מושכים יחד
חזק חזק, והדג מושך לצד השני, אבל אנחנו יותר חזקים, והדג
הגדול יוצא מהמים, ואנחנו נופלים עייפים על הקרקע, ואז אני
מתעורר. לילה אחד אני מבין שאם אללה עושה לי חלומות כאלה, זה
סימן שאני צריך ללכת לבריכה לדוג דגים, למרות שאסור, כי אללה
קובע הכל ולא אמא, אפילו אבא אמר. אני יוצא בשקט בשקט מהמיטה,
לוקח את החכה הישנה, והולך לדוג דגים עם נזאר. אני לא יודע את
הדרך לבית שלה בחושך, אבל אני יודע שאם אללה אומר לי ללכת אז
הוא יעשה שנזאר תבוא. אז אני הולך לבריכה הגדולה, מטיל את
החכה, ומחכה בחושך לנזאר ולדג שיבואו. והלילה לא שקט כמו תמיד,
ויש הרבה רעמים קרובים, ואני יודע שזה סימן שהדג מגיע. אז אני
מחזיק חזק חזק, ויודע שאני יותר חזק ממנו אפילו אם אני לבד
ונזאר לא באה. והרעמים מתחזקים, והלילה כבר לא כל כך חשוך, אז
אני מחליט ללכת ולנסות שוב למחרת, כי אבא אמר שדגים דגים רק
בלילה. ואז סוף סוף אני מרגיש משיכה חזקה, ופתאום אני נופל מהר
על הקרקע.

כשאני מתעורר אני שוכב במיטה, וכולם שמחים ובוכים, ואמא נותנת
לי נשיקה ואומרת שהיא ידעה שאללה לא יתן לה לאבד עוד בן. כנראה
שגם אני הייתי בגן עדן אבל החלטתי לחזור, כי רציתי להיות עם
אבא ואמא ונזאר, ולא עם שבעים ושתיים בתולות. ואבא אומר שהכל
יהיה בסדר, וכשאני אצא מפה הוא ילך איתי לדוג דגים אפילו שאני
לא יכול להרגיש את יד ימין עכשיו. ואני כל הזמן חושב איך אני
אוכל להחזיק בחכה חזק חזק, אבל אז נזאר באה לבקר אותי ולעזור
לי במה שצריך, ויותר אני כבר לא חושב על כלום.

ואפילו המורה מבית הספר בא לבקר, ומסביר לכולם שכל זה לא היה
קורה אם היהודים לא היו חיים בארץ שלנו. אני שואל את המורה
איפה הוא רוצה שהיהודים יחיו אז הוא אומר שהכי טוב בשביל כולם
שהם יחזרו לאירופה. תמיד חשבתי שאירופה זה רחוק, ואני לא מבין
איך הם יעברו את החומה בדרך לשם, אבל המורה אומר שהיום עם
הגלובלציה הכל קרוב. ואני בכלל לא יודע מה זה גלובלציה, ואני
לא מבין למה היא לא עושה שגם יפו תהיה קרובה.