"אני לא מאמינה, אני נוסעת ברכבת." אמרה האישה לבחור שישב
מולה.
הבחור, שבמקרה פעם בכיתה ד' שיחק תנין בהצגת בית הספר, מעולם
לא חשב שימצא עצמו ליד אישה כל כך מיוחדת, שלא מפחדת להביע את
דעתה בציבור, למרות שהאישה לא התכוונה לעשות רושם כל כך חזק
עליו.
הכריזה השמיעה צלצול ענוג והאישה רטטה בעונג לא ידוע לבחור,
שמעולם לא למד להביע רגשות, ובכל זאת נהנה ממשחק המילים
שבענין. האישה לא יכלה לשבת הרבה זמן בלי תנועה ולכן החלה לישר
את הגרביון שלה. הבחור השתדל שלא לראות את הקרסול הצחור שנחשף,
אבל בכל זאת מהמחשבה על כך עברו בו צמרמורות, והנופים שחלפו
מול עיניו רק העניקו למחשבה שהזמן רץ מימד נוסף, אירוני. הבחור
טעם את המילה בלשונו וגלגל אותה שוב ושוב בפיו, מתענג על הטעם.
הוא הרהר בזה שאולי יפתח בשיחה עם האישה.
הכרטיסן שעבר, מנקב כרטיסים, הפתיע את האישה והיא העניקה לו
חיוך מלוטש אך ספונטני, ושוב הבחור חשב על מילות התואר וטעם את
המילים, משתהה על אותיות כמו ט', שליטפו לו את הלשון. הבחור
ישב ליד החלון  והאישה ישבה גם היא ליד החלון, מולו. בינהם
שולחן שדומה לקרש גיהוץ ודגדוגים עמומים ברגליים, ורעש של
תנועה. האישה הרגישה שהוא מסתכל בה והחזירה לו מבט לא מחייב.
הוא ידע שהמבטים שלו פולשניים במקצת, אבל היא הרי יפה, לפחות
לפי קנה המידה שלו. האישה שאלה אותו איך להגיע ליעד מסוים,
והבחור, נהנה מצליל קולה כמו שהוא, ענה לה בחיוך. ואז שוב נשמע
הדנדון ובכריזה הודיעו על התחנה הסופית ולכן הבחור הגיע למסקנה
שאין מה לעשות ושהחיים בסך הכל מהירים מדי.