ילדים גדולים לא בוכים.
תמיד לימדו אותי ככה וזה ממש דפק אותי.
זה מוזר.
אני חושבת שהפעם היחידה שבכיתי בהרבה שנים האחרונות הייתה
כשרצית למות.
אפילו בהלוויה של שחר לא בכיתי.
אני קצת קרה לא?
חחח, אני יותר קרה מגופה של בנאדם מת.
עדיף לא להיות כלום.
איזה זרעון מטומטם הייתי! למה סתם רצתי קדימה בלי לדעת מה יש
שם?
תמיד לימדו אותי לחשוב קדימה, למה לא אמרו לי את זה לפני?
אוף, כל כך הרבה רעיונות לסיפורים, נמאס לי לכתוב.
הכל אותו חרא ותמיד אני חוזרת על עצמי
בא לי לברוח.
אבל לפעמים צריכים לעמוד במקום,
לא תמיד בריחה זה הפתרון.
אתה יודע? נראה לי לפעמים הרבה יותר קל ללכת לישון.
זה כואב בהתחלה, אבל אחרי זה כלום לא משנה יותר...
אין מבחנים ואין בעיות רפואיות ואין וויקטור שיהרוס את החיים
ואין תרופות שגורמות להקיא ואין בתי חולים...
אבל זה חרא, יותר מדי אגואיסטי לטעמי.
טוב, אני משערת שלפעמים זה טוב לחשוב רק על עצמך...
אוף, אתה בכלל לא שומע את זה, חתיכת אבן מחורבנת שכמוך, הלוואי
שתמות שוב. |