עכשיו אני מבינה... עכשיו אני מבינה כמעט הכול, אבל עדיין קשה
לי להצדיק את מה שעשית.
עכשיו אני מבינה... עכשיו אני מבינה שלא יכולת לצעוק, אבל גם
אם יכולת, לא היה אף אחד שהיה מקשיב לך.
עכשיו אני מבינה... עכשיו אני מבינה שאף פעם לא חיבקו או אפילו
אהבו אותך.
ואז, אחרי שהלכת, הם בכו כי נראה היה שהבינו את הטעות שלהם. הם
בכו על אובדן הבן היחיד שלהם...
ועכשיו, שלוש שנים אחרי שהלכת, הם ממשיכים עם החיים שלהם,
וממשיכים להתנהג אליך כאילו היית חי. כאילו כל מה שעשית מעולם
לא קרה.
"דביר?! איזה דבי...? אה, נכון... הבן הזה שלנו. טוב נו,
שיהיה".
הרחבה: ההורים שלו פשוט דחו את האזכרה כי לאחותו יצא באותו
היום תאריך היום הולדת שלה... אז פשוט, בשביל שזה לא יפריע לה
לחגוג, הם דחו את האזכרה. בחיים שלי לא חשבתי שמישהו יעשה דבר
כזה. הם כנראה לא כיבדו אותו בחייו וכנראה שלא יכבדו אותו גם
במותו... |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.