היה זה בלילה מלא כוכבים
פרסי האקדמיה או משהו
צביעות, תפלות. עולם כמנהגו נוהג
ובלי לדעת (ואולי כן?)
מאומה בדבר התעברות השנה
(כמה לא נוח)
או בדבר מצעד השטיח האדום
(זה כבר גובל בפלילים!)
הוא החליט (ואולי לא?)
לוותר דווקא היום
על מסע שהפגיש אותו
עם משפחה (נורמלית ממש)
ועבודה (גאווה שכזו)
וגם עם דברים סימפטיים פחות;
עם הבקבוק (מוטב לשון רבים)
ועם סרטן (שלא תמיד הבנתי)
איך מעיזים להגיש במסעדות
מין מעדן שכזה (ועוד לגבות מחיר!)
ושאריו (ומה אנו אם לא שארים?)
חזרו, מי מהר יותר ומי פחות
לבהות (עם חיוך מטומטם)
בקופסה בה כל אותם הכוכבים
מקנחים בשמפניה נתחים
של אותו הסרטן.