שולחן. משקפיים, שעון מעורר, אוכל לחתולים, כפפות גומי, כדור
אקמול, כוס דם וסכין.
מיטה. שמיכה, כרית מלאה פרווה, שיער שחור מסורק ומסודר, אף
שבור, צלקת ליד עין שמאל, נחירות בדציבל גבוה ואטמי אוזניים.

על צג השעון המעורר הספרות מתחלפות מ10:29 ל10:30 בשבריר שניה,
זה כל מה שדרוש. צפצוף צורם מלווה ביללות חתול ודפיקות על
התקרה שלא הפסיקו לרגע מאז שהניח את ראשו על הכרית.

זה לוקח קצת זמן, אבל השעון לא מוותר, והחתול רעב ויודע שאסור
לו לעלות על השולחן. השכנים התחילו בשיפוצים עוד משבוע שעבר.
"אני קם, אני קם", הוא ממלמל, ספק לעצמו ספק לאשמדאוס. מזדקף
לתנוחת ישיבה, שולף את האטמים מאוזניו המחודדות וזורק אותן על
החתול, שמשמיע יללה צורמנית ובורח מהחדר. ידיו הלבנות מסיטות
את השמיכה הצידה ורגל יחפה מוצבת בהחלטיות על הרצפה. הוא קם
ולוחץ על הכפתור הקטנטן שמשתיק את השעון המעורר. "אם רק לכולם
היה כפתור קטן כזה", הוא חושב, "העולם היה מקום שקט הרבה
יותר".
פרדי הולך לסלון ופותח את החלונות. ניו יורק של לילה נשקפת אל
מול עיניו. והוא רעב. הוא פותח את המקרר ומתמלא חלחלה.

אם תומס היה פותח את דלת המקרר של פרדי קרוב לוודאי שהוא היה
גם כן מתמלא חלחלה, אבל לא בגלל שהמקרר היה כמעט ריק, אלא בגלל
שעל המדף העליון, למשל, נשמר בקפידה, עטוף בניילון, לב אדם.
תומס גם היה יודע למה לפרדי יש לב אדם פועם למחצה במדף העליון
של המקרר, אבל הוא לא היה ממהר להגיד לכם. בכל זאת, הפרס על
ראשו של ערפד הוא 12 אלף דולר, ותומס ממש צריך את הכסף.

שולחן. משקפיים, שעון מעורר, קופסת דונאטס, כפפות גומי, כדור
כסף, כוס מים ואקדח.
מיטה. שמיכה, כרית מלאה זיעה, שיער שחור ומבולגן, אף שבור,
זיפים, דממה.

בדיוק בשעה 10:30 נשמע צלצול צורמני, תומס קופץ מהמיטה כנשוך
נחש ומכבה את השעון. מאוד עירני בשביל בן אדם ישן, אם תשאלו
אותי.
הוא מרכיב את המשקפיים והולך לחדר האמבטיה.
תומס יודע בדיוק מה הוא צריך לעשות, ולמה הוא קם דווקא בשעה
10:30 ולא בשעה 10:31, לדוגמא. הכל מתוכנן ומתואם בקפידה.

לצחצח שיניים - 3 דקות, לאכול דונאט מצופה שוקולד - 2 דקות,
להתלבש - 4 דקות, לרדת למגרש החניה ולעלות על האופנוע - 6
דקות, לנסוע עד לדאונטאון - 15 דקות. בדיוק בשעה 10:59:20 הוא
יהיה מול הבניין שפרדי גר בו, וייקח לו בדיוק 40 שניות עד
שיפרוץ את הדלת. אבל זה כבר אחר כך.

לפרדי אין שעון בבית, חוץ מהשעון המעורר שקנה לפני 5 שנים,
כשרצה להתעורר בזמן בשביל תוכניות שהוא אוהב. פרדי לא ממש
מייחס חשיבות לזמן, חמישים שנה פה, חמישים שנה שם, זה כבר לא
משנה.
הוא ניגש אל השולחן, תופס את השקית עם האוכל לחתולים ושופך
אותה לתוך הקערה שהביא מהמטבח. החתול מתחכך ברגלו הגרומה של
פרדי, המתחברת לנעל בית ישנה ומתפרקת. אם הייתם שואלים את פרדי
מתי קנה את נעלי הבית שלו, הוא היה משיב מיד: "בחנות קטנה
בגרמניה, לפני מלחמת העולם הראשונה". ואז הייתם כמובן מביעים
פליאה, כי פרדי נראה די צעיר בשביל בן אדם שחי לפני מלחמת
העולם הראשונה, אבל כאן בעצם הטעות, כי פרדי לא בן אדם בדיוק.
ברגע שהייתם מנסים לברוח, פרדי היה מוציא את הסכין מהכיס,
ובמיומנות מפתיעה היה פוגע בדיוק בנקודה הרגישה בצוואר, כי למי
יש כוח להתלכלך בימינו. פרדי היה גורר את הגופה לסמטה חשוכה,
מוציא את הלב ושם אותו בצנצנת, מתבאס קצת שלא קנה את משאבת הדם
החדשה, מושך בכתפיו וממשיך בדרכו.

פרדי מתיישב על הכורסא ולוחץ על כפתור ההדלקה בשלט. עד לפני
שבוע באותו מקום ניצבה באותו מקום טלוויזיה של שחור ולבן, עד
שפרדי החליט שנמאס לו לראות את דרקולה הדביל הזה 24 שעות
ביממה, והזמין טכנאים שיבואו להתקין טלוויזיה בלוויין. הטכנאים
שרדו 4 שעות, שזה די מכובד בשביל בן אדם, עד שהשמן יותר נקב
במחיר. לפרדי לא היה סכום כזה, ושני הטכנאים התחילו לצעוק
ולקשקש על בית משפט ושטויות. פרדי היה מוכן לתת להם ללכת, אבל
לפני זה הוא היה צריך לגרום להם לשתוק.

בדיוק בשעה 11:00 מתחילה התוכנית "The Daily Show", עם ההוא
שכל הזמן מחייך. פרדי מתרווח על הכורסא ומלטף את אשמדאוס.
אשמדאוס מגרגר וג'ון סטיוארט מתחיל את הבדיחה הראשונה.

לתומס אין ברירה אלא לפרוץ את הדלת, חשאיות לא עומדת כאן על
הפרק, ממילא הטלוויזיה בסלון. הוא מרים את רגלו ובועט בכל כוחו
בדלת העץ אכולת התולעים, ומפיל אותה לרצפה. לנגד עיניו נגלה
ערפד בשנות המאתיים לחייו, יושב על כורסא כשעל ברכיו מגרגר
חתול שמן במיוחד.

פרדי מאוד לא אוהב כשמפריעים לו. הוא קם מהכורסא במהירות,
אשמדאוס קופץ ביללה עצבנית על הרצפה, ותומס מתחמק מהסכין, אבל
לא מספיק. קילוחי דם ניתזים מאוזנו, לקול צחוקו של הערפד. הוא
כבר רגיל לציידי ראשים, הוא ראה כמוהו כבר שלושה החודש.
תומס מכוון את אקדחו אל ליבו של פרדי, אולם לפתע הערפד נעלם.
תומס שכח, שערפדים יכולים להפוך לערפל.

בעוד תומס המבולבל עומד בפתח הדלת ואינו יודע מה לעשות, פרדי
מופיע מאחורי גבו ומוציא את הסכין מהמשקוף. דקירה מחושבת
בצווארו של תומס היא כל מה שדרוש כדי להכניע את הצעיר השאפתן.
הרי הוא, בסך הכל, בן אדם.

פותח את דלת המקרר ומניח את הצנצנת על המדף השני מלמעלה. המדף
העליון כבר עמוס בשני טכנאים ושלושה ציידי ראשים.

"Thank you for watching The Daily Show, I'm John Stewart"
פרדי מחייך, מכוון את השלט ובלחיצה מדוייקת על כפתור קטן מכבה
את הטלוויזיה. "אם לכולם היה כפתור קטן כזה", הוא חושב, "העולם
היה מקום שקט הרבה יותר".