14:28                       13/03/04
יש עכשיו את החיבור הזה של גירויים שמציתים בי אש של יצירה.
לפעמים היא חדה וממוקדת, כמו מבער שמפצח בי כספת של רגשות
חבויים. לפעמים היא מדורה שבטית חמה ומפוזרת, וכל הדמויות שבי,
שבט שמבדוי ההומלסי, נאספות סביבה לקלוט רסיסי אור וחום.
לפעמים היא כמו זיקוק שמבליח בצבעוניות לכמה שניות, סוחט קריאת
השתאות פנימית וכבה בהשאירו שובל עשן לבן וריק. היום?
היום זו אש נוזלית, לבה שמבעבעת בין אצבעותי אל הנייר.

בית קפה מוכר וביתי בתל-אביב, יום המנוחה, בעצלתיים שאחרי יום
עבודה אינטנסיבי. סיגריה שנודדת בין קצות האצבעות לקצות
השפתיים... ויסקי שמתחבא בכוס קפה תמימה למראה... ג'ינס וסוודר
נוחים שמשוים לי מראה ביתי וחמים...

כתבה בעיתון מקומי, שמכילה את החומרים שמניעים אותי: אומן, נפש
רגישה, חיצוניות קשה, מוות.
תמונות שהוא צייר ניתזות מנייר העיתון אל רשתית העין שלי, אל
המוח המעורפל שלי, מעוררות בי את החדות היוצרת.
רשתות עצביות מפהקות ומתעוררות, נוירונים מתחילים לירות בקצב
מתגבר. הנה החתול שבי, מזנק בתנועה חלקה אל התיק, שולף דף ועט.
הנה אני שוב ביבשת האבודה שלי, כותב מבפנים החוצה בקצב המהיר
שקיים בי. הלבה מתחת למסכה רותחת, מבעבעת, זורמת החוצה אל הדף,
מתקררת ומלהיטה את האויר סביבי.
הנה המוח מייצר את תמונת פניה מתוך המפרט המתויג:
"חומרים מסוכנים ליציבות"
יעל.
בין כל הרבדים המרכיבים אותי עובר חוט דק מקשר, פנימי וכמעט
בלתי נראה. בתוך הרוגע, שביעות הרצון והרכות, שיראה בי מי
שיבחר לראות זאת, מסתתרת ציפייה. רצון עז וקדום שנתתי לו שם
ופנים, אבל את הדמות השארתי חלולה, כי לא רציתי לצקת תוכן. את
התוכן הזה אני שומר למציאות, ועצם הפעולה הזאת מאלצת אותי
לצעוד על החבל הדק בין שפיות להעדרה.
יעל.
פעמיים בעבר הגורל הניח אותי מרחק מטרים פיזיים ספורים ממנה,
מספיק קרוב כדי להביט בהצצות חטופות אל תוך העיניים שלה.
מרים את הראש מהדף ומניח את העט, מרגיש הזוי לחלוטין.
הכל התחיל לפני שנה בערך, באפריל. ראיתי סרט בו היא שיחקה.
אהבתי את הדמות. אהבתי את הגילום שלה. אהבתי את תוי פניה.
אהבתי את העיניים.
אחר-כך הדחקתי. אחרי הכל, זה רק סרט...
היה רובד שלם וגדוש של חיים שנע סביבי. עבר חודש.
ישבתי בבר ושתיתי טקילה. אפשרתי לרוני פיטרסון להכניס את
המוסיקה של דילן עמוק לתוך החזה שלי, ובלילה ההוא התנערו רסיסי
דמותה משבריהם בתוך מוחי. ראיתי את פניה, זרמה לי לתוך הדם.
יעל.
עבר לילה של שינה טרופה. האלכוהול התפוגג ואיתו הפנים שלה.
נכנסתי לאוטו ונסעתי לתל-אביב. פגשתי חברה והלכנו לטייל ברחוב.
אני מעורפל, נותן לרחוב להכנס לתוכי, לנתב לי את המחשבות.
מסתכל לתוך הבר-קפה שלידו חלפנו ופולט משומקום "זה מקום שיעל
היתה יושבת בו". בת לוויתי זורקת אלי מבט של שאלה והזמן מאט את
הילוכו. הרחוב, הבתים האנשים, הקולות, הריחות, השמש - הכל הופך
לפריים בסלו-מושן, גם הלמות הלב שלי.
יעל יושבת שם, שני מטר מול האף, מסתובבת ומישירה מבט אל תוך
העיניים שלי.
הלב שלי חדל מלפעום.
קראו לזה הפתעה, מקריות, הסתברות... לא יודע.
שבריר שניה של מבט ואני עומד שם עירום מכל קוי דמותי, עירום
מהלמות לבי, נפש נטו.
שניה אח"כ הלב חוזר לפעום כמו מטורף, מנסה להשלים את מה
שהחסיר. סימן השאלה של בת לוויתי מתנפץ לי ברעש על החזה ושותל
אותי בחזרה בחיקה המוכר והמעקצץ של המציאות. הרגליים חוזרות
לצעוד וכל מה שנשאר מחלקיק של רגע אינסופי הוא חיוך מוטרף ולא
רצוני על השפתיים.
שישה חודשים חולפים עלי בתוך המציאות הזאת, המרדימה, המנוונת.
לא כתבתי בהם מילה. לא שרתי באמת, חזק, מהבטן. קרקע של אקדמיה
ועבודה ומטלות הלמה בכפות רגלי כל אימת שדרכתי.

בנובמבר, בתוך חיבוק של מישהי אחרת, בין שתי שאיפות מג'וינט
מרושל, ראיתי את יעל מחייכת אל העולם מבין דפי מקומון. נשמטה
לי המציאות מתחת לרגליים ונשארתי מרחף בתוך ענן מריחואנה
ורגשות וקצות עצבים חשופים.
להתראות יציבות, וברוך בואך טירוף!
בתוך שעתיים של ריחוף קיפלתי קורס קצר באתיקה של רגש (עברתי
בציון גבולי) ותרגול מעשי במין מכאני (לא ניתן לי ציון).
בנסיון השרדותי קפצתי ראש אל המקלחת - מעשה שהסתיים בשברי גבר
המתרוממים מהקרקע ומתאחים לגבר היציב והמוכר שניבט אלי מהמראה
כמעט בכל פעם שאני טורח להביט.
היה שלום טירוף, וברוך שובך שפיות!
על הקוים הישרים, המוכרים והאפורים של מערכת יחסים צעדנו אני
וההיא, האחרת, אל תוך ערב נובמבר סגרירי.
הגענו אל ''מקום קטן'' בתל-אביב.
מחקנו בצ'ק ליסט את ''ג'וינט'', ''סקס'', ''שנת צהרים''
ו''מקלחת'' ונשארנו עם ''ארוחת ערב''.
הזמנתי מרק ביי דה בוק, כיאה לאיש בערב סגריר. נשענתי אחורה,
מתרווח על אמות הסיפים של השפיות, ידי מחבקת קלות את כתפה של
האחרת, כמו פרסומת של יציבות ובטחון ונורמליות,
פגיע כמו ברווז נייח במטווח ההתרחשויות הקרוי חיים. הנה היא
צועדת פנימה בצעדים קטנים...
יעל.
משענת השפיות שלי קורסת, הטירוף מגיח באגרוף ישיר, מהיר וקצר
טווח שמתפרץ לי ישר לתוך הפרצוף. יעל מתיישבת בשולחן שממול,
מראה לי פרופיל שחודר את השריון שלי. כמו נרקומן אני מחפש את
המבט הזה מהעיניים שלה. נורות אזהרה מרצדות באטרף בלוח הבקרה
של ההכרה. ההתנגדות עקרה. רזיסטנס איז פיוטייל.
אני נשאב. הלו טירוף, התגעגעת?
יעל.
כל הקוים המדויקים בהם תחמתי את חיי מתלהטים ומתעוותים. כל
הפלדה החסונה שמרכיבה את הדמויות שבי מאדימה מחום, מתכופפת
ונכנעת לרגש. המחנך שבי מתמוסס וחורך את הקרקע. אני נתלש
מהשיחה סביב השולחן ונכנס לספין. תיאוריות פסיכולוגיות מעוטרות
בכתרים אקדמיים מתנגשות בעוצמה בחוקי מתמטיקה ומולידות הקבלות
נוסח ''מטריקס'' של בבואת המציאות. דקארט ופרויד נכנסים
להילולת שיכורים ושרים בשמונה קולות עם ניוטון ולייבניץ,
מחשבים נגזרות של רגש בעזרתם של ניטשה ואלוהים. המערכת
האוקלידיאנית של המציאות שלי רוקדת סלסה לתוך עולם פרקטלי של
דמיון, והכל סובב סביב מבט העיניים של יעל במחול פראי, יצרי
וסוער.

לא יודע כמה זמן הייתי שם, אבל ראשה של האחרת על כתפי עיגן
אותי בחזרה אל המציאות. באבחה אחת נדמו הצבעים ונמוגו הקולות.
הכל התכנס בחזרה לאפור הרגיל של המציאות. הטירוף חזר לכלובו
בלי להשאיר זכר, והנה אני מזהה תנועת רגליים שלוקחת אותי אל
מחוץ להתרחשות. מתרחק מיעל.

ארבעה חודשים על קרקע המציאות והנה אני שוב בתל-אביב, לבד.
חוץ ממסע מחקר קצר אד-הוק בנבכי האינטרנט, דומה שלא הנחתי לרגש
המוטרף הזה להזות בצל קורתי לאחרונה.
רק שממש עכשיו, כשהרקע צבוע בעשן סיגריה, קפה בויסקי ויום
תל-אביבי עצל, אני מזהה מעל כל התמונה הזאת הילה של ציפייה.
מכור לתחושת ההימור אני נשען אחורה בכסא, מחשב בשקריות סיכוי
סביר שיעל תעבור כאן ומהתל בעצמי:

"מה תאמר לה?" אני שואל. "תספר לה סיפור על מקריות? על כמיהה
למבט עיניים? על תוכן שחסר לך בדמותה?"

אם היה לי כדור בדולח, שבו משתקף העתיד, הייתי מנפץ אותו על
קרקע המציאות, ומתקשר אליה.