נכתב בעקבות סדנת יצירה 42
בבמה


היה זה לילה קר וגשום, מהלילות הקפואים של גרמניה. היה זה סוף
דצמבר, ה-31 ליתר דיוק. השעה הייתה תשע והכוכבים נצצו בשמיכת
הלילה הכבדה והשחורה. המכונית הישנה קרטעה לה בפרברי מינכן
וניסתה ככל יכולתה לא להיתקל בשכבות השלג הכבדות והסמיכות שנחו
להן בסמיכות לצדי הדרך. אווה הסיטה את קווצות שיערה
הבלונדי-לבן מאחורי אוזנה והטיבה את משקפיה הגדולות על עיניה.
בטנה רטטה בתוכה והריגוש האמיר בתוך דמה מאצבעות הרגליים ועד
לקרקפתה. פתיתי שלג החלו לנשור מענני השמים כבשלכת וחיוך נמתח
על פניה. עשרות שנים חלפו עברו מאז הייתה פה בפעם האחרונה. היא
ניסתה לשכוח ולהדחיק, אולם אירועים שכאלו, לא ניתן. היא חלפה
ליד רחוב צדדי והביטה בשעון. צעיר גבוה הנושא תיק גדול ממדים
עמד בתחנה קטנה ומעוגלת והמתין לטרמפ. היא האטה ועצרה לידו.
"צריך טרמפ?", קולה רעד מעט וקיוותה שלא יבחין בכך.
הוא הבחין בכך, אך העריך שזה עקב הזקנה שקפצה עליה. בכל זאת,
הוא העריך שגילה קרוב ל-80. "לאן את נוסעת?"
"רחוק. למקום שאינך מכיר. אם תואיל לומר לי בטובך להיכן אתה
צריך, אני אשמח לומר לך אם אני מגיעה לשם או לא", השיבה לו
בחיוך.
כעת באור הפנס, יכלה להבחין היטב בתווי פניו החדים התואמים
לתמונתו שהחזיקה בתא הכפפות שלה האחוזה בתוך פיסת בד כחולה.
"לכפר גוטנהרבורג".
"מצוין, אני עוברת שם", אמרה והחליפה הילוך.
הם נסעו בכביש השחור והאפל שנדמה היה שלעולם לא ייגמר. לאחר
כחצי שעה, הבחור הפך מנומנם וכבר לא עמד על שמריו. ראשו הפך
כבד יותר ויותר וכל גופו הפך רפוי.
"מה שמך, בחור צעיר?", שאלה.
הוא חייך לעצמו מתחת לשפם הדק. 'צעיר'. כמה זמן לא שמע שהשתמשו
במילה זו כדי לתאר אותו. ברם, היה זה מובן שהיא תכנה אותו בשם
זה. לא מזמן חגג את יום הולדתו ה-42.
"שמי וולף", השיב לה. "ואת?", שאל מתוך נימוס.
"אווה", אמרה. כמעט הוסיפה את שם משפחתה, אולם היא תפסה עצמה
בזמן.
אל לה להרוס את תוכניתה שבה השקיעה את מיטב מרצה. כל עלומיה
שנהרסו במחי יד באותן שנים נוראיות, הוקדשו במחשבות על נקמה.
"לאן אתה נוסע?", שאלה והמשיכה להסתכל בכביש האפל. רק שלא
יחשוד בה.
"לחברה שלי", הוא חייך. "אנחנו רוצים לחגוג יחד את הסילבסטר
וקיבלתי אישור מיוחד מהמפקד שלי לצאת מהבסיס"
היא עיקמה את פניה וגל שנאה עבר בה. "אני רואה שזה משפחתי,
הקריירה הצבאית"
"איך את יודעת?", קפץ לפתע ממקומו.
היא נשכה את שפתיה וניסתה לומר בקור רוח, לפעמים היא כל כך
טיפשה: "ניחשתי, פשוט אתה נראה לי איש מכובד ורציני. תיארתי
לעצמי שקסם אישי כמו שלך עובר בתורשה...".
היא חייכה לעומתו.
הוא חייך גם הוא והתרגע שנית.
מצוין, חשבה. הפעם הצליחה לנקות עצמה מחשד, אולם היא חייבת
לסכור פיה ולא לפלוט הבלים נוספים.

היא נזכרה בפתגם ישן שאימא שלה סיפרה לה כשהייתה קטנה. בכלל,
היידיש, שפת אמה, כבר פסה מהעולם ואין לה איש לשוחח עמו בשפת
ילדותה. לפתע חטפה צמרמורת בגבה. השפה אינה הדבר היחיד שפס
מהעולם ללא הותרת עקבות. בקרוב גם זמנה ייתם ולא יוותר ממנה
דבר מלבד אבק וקבר עלום. לא נותרו לה כל קרובי משפחה. כל מי
שהיה- נספה מזמן והיא מעולם לא הקימה קן משל עצמה.

היא תיארה לעצמה  שהוא מניח שמדובר בקשישה משועממת והיא הקפידה
לשמור על חזות זאת. "וילדים, יש?", שאלה.
"כן, אחד. אבל אמא שלו היא חתיכת...", ואז תפס עצמו והתנצל:
"סלחי לי. היא פשוט לא נותנת לי לראות אותו כבר שנה, מאז
שהתגרשנו".
"אני מבינה", לחשה וכמעט הוסיפה: לפחות יש לך ילד.
"עכשיו ברשותך, אני עייף. אני מעוניין לנמנם מעט".
"אין בעיה, שתהיה לך שינה ערבה. אעיר אותך כשנגיע", הרגיעה
אותו והמשיכה להביט על הכביש, מציצה מידי פעם על המראות.
וולף החל לשקוע בתוך שינה נטולת חלומות. ידיו נתחבו תחת שיערות
ראשו המאפירות חלקית ורגליו היו פסוקות. תיקו היה מעוך בין
רגליו. היא החלה לזמזמם לעצמה את השיר "יידשע מאמע" שאימה נהגה
לשיר לה כשישנו יחדיו בצריפי המתכת הקרים.
היא ווידאה היטב שוולף ישן ואז סטתה לשביל רצוף חצץ החותך יער
עבות באזור. המכונית קיפצה וטרטרה והיא הביטה מפעם לפעם בוולף
הישן בשלווה. היא חייכה לעצמה. הוא אינו יודע מה מצפה לו, הוא
יכול להרשות לעצמו לישון כתינוק.

היא מעולם לא ישנה כראוי. תמיד התעוררה באישון לילה מתנשפת
ומזיעה אל תוך הכסתות והסדינים.
השביל  הסתיים במעמקי היער. היא כיבתה את המנוע ומשכה את בלם
היד. היא הביטה בעיניים התכולות שלה מבעד למראה הקידמית.
הניצוץ חזר אליהן ולו לרגעים מספר. היא הכירה להן תודה. החזות
הארית שלה היא שהצילה אותה פעמים רבות מציפורניו של מלאך
המוות.

היא פתחה את הדלת. היא הייתה רזה וצנומה. למרות שהרופאים
הזהירו אותה פעמים רבות שהיא מוכרחה לאכול ולהשמין, עדיין היה
לה קשה. קשה להחליף הרגלים של שנים.
שום דבר מזון היא לא הייתה זורקת. שומרת לחם עבש וישן למשך
שבועות, קליפות ירקות הייתה שומרת ומכינה מהם מרק. דבר לא
הסכימה לזרוק ולא בזבזה לריק. היא חיה בבדידות בדירת חדר ישנה
שרכשה מאז עלתה לארץ וניזונה מכספי ביטוח הלאומי. היא חיה
בצניעות והקצבה הספיקה לה די והותר. מזון לא הרבתה לרכוש
וחשבון הטלפון היה זעום. למתי מעט התקשרה. רוב כספה הושקע
בתרופות.

היא יצאה מהמכונית וניגשה לדלת השניה. היא שלפה סכין מחודדת
וקטנה והצמידה לגרונו.
הוא פקח עיניים וראה לאימתו את הזקנה החביבה מצמידה לגרונו
סכין קרה וחדה. את הלהב יכל להרגיש אמיתי וחודר עצמות כמו הקור
המקפיא ששרר.
"מה... מה... מה את עושה לכל הרוחות?", שאל במבטא גרמני
מגומגם.
"צא החוצה", אמרה לו בקול רציני ושקט.
הוא ניסה לקום כשהיא התרחקה מעט, הסכין עדיין על גרונו.
"אל תנסה לעשות שום דבר פזיז, אני אולי זקנה, אולם כוחי עדיין
במותניי".
הוא הרים רגל מחוץ למכונית והוציא את השניה ואז רגלו נכשלה
בידית התיק. הוא נפל לאחור והתרומם שנית. היא ראתה את הפחד
בעיניו.
"זקנה משוגעת...", מלמל.
הסטירה לא איחרה להגיע.
את המבט שנפרש על פניו, לא תוכל לעולם לשכוח. מבט של עלבון של
אדם שקיבל משהו שלא חשב כלל שאי פעם יקבל.

הפעם האחרונה בה נתקלה במבט המום שכזה, הייתה לפני שנים רבות
במחנה ההשמדה. אותו מבט יש להם. אב ובנו.
היא זכרה שכבר היה נמאס לה מהניסויים שערך עליה ומהכאב
ומההשפלה. הוא עמד לנתח אותה שוב ולהשתיל בה, אלוהים יודע מה.
רגע לפני, היא פשוט העיפה לכל הרוחות את מעמד המבחנות והמזרקים
וכל תכולתם היקרה נשפכה על הרצפה ואבדה לעולם.
מבטו ההמום על שיהודונית קטנה ושפלה כמותה החליטה למרוד בו
הייתה השפלה מאין כמוה.
לעולם לא תשכח את מבט ההלם שהתחלף לאחר שניות מועטות למבט
משטמה של אש הגהנום.
לעולם לא תשכח את המכות שחטפה בהצלפות שוט סוסים על גבה השדוף
והלבן, על צלעותיה השבירות ועל ישבנה החשוף.
לעולם לא תשכח איך הוא הרים את גופה הצפוד מרעב ומקור עקב
מחסור בבגדים מחממים דיים ואיך הוא הטיל אותה כשק תפוחי אדמה
על מיטת הניתוחים הקפואה ממתכת ללא סדין, קשר אותה ברצועות עור
כחיה לבל תנוע ואנס אותה בחוזקה. היא יכלה להרגיש את איבריה
הפנימיים נקרעים. היא יכלה להרגיש את הדם נוטף על ירכיה, את
דמעותיה מאיימות להינתז מעיניה ואת הזרע שלו ממלא אותה.

לא כך דמיינה את הפעם הראשונה שלה. היא דמיינה את הפעם הראשונה
בליל הכלולות שלה ורצוי שיהיה זה איזה בחור חמד ומוכשר שיפנק
אותה כמו בספרים הרומנטיים שקראה כשהתגנבה בלילות הקרים תחת
שמיכתה בליווי פנס כיס. שוב ושוב הייתה קוראת את הקטעים
העסיסיים, אך לא מפורטים דיים הפרושים על פני שורות ספורות. כל
שנותר לה היה לעצום עיניים ולנסות לדמיין מה פירוש המילים "ידע
אותה". ניסתה לדמיין אותה ואת הנער התורן מכיתתה או מהכיתה
המקבילה עושים איתה אהבה לחליפין, כמו בספרים.

אבל באותו רגע נורא, הוא בעצם גזל את תומתה, את הפנטסיות היפות
שבנתה וטיפחה בראשה במשך שנים. הוא חילל אותה וחילל את גופה.
היא זכרה איך היא החזיקה עצמה מלבכות, שלא ישגיח בעובדה שכואב
לה וכל שהיא רוצה זה שהסיוט יפסק. שהיא תתגמד ותתכווץ לכדי
נקודה קטנה בחלל, לפתית אבק שאיש לא שם לב אליו.
אחרי שהוא הלך, היא חיכתה כחצי שעה והבינה שהוא לא ישוב בזמן
הקרוב. היא גררה את עצמה מחוץ למיטה וזחלה כנחש על גחונו
לכיוון דלת המעבדה. בדרך חשה בעיניים ריקות חודרות דרכה,
עיניים של בובות שהיו פעם אנשים .הם סתם ישבו ולולא עיניהם היו
מעפעפות מפעם לפעם, לא הייתה אפילו מעלה בדעתה שהם חיים. בפינה
היו כמה אינקובטורים עם זוג תאומים סיאמיים המחוברים בצורה
מחרידה בראשם וכל מיני תינוקות מעוותים ופגומים. חלחלה חלפה
בלבה. היא ידעה שהוא זה שיצר אותם בחושבו שהוא אלוהים. הוא
אינו אלוהים, אבל במקום הזה היו לו סמכויות כאלו. הוא יכל
לעשות כל שעולה בדעתו ואיש לא היה עוצר בעדו. ההפך, הם עוד היו
מספקים לו חומרים נוספים לעבוד עליהם כדי שיוכל לערוך מחקרים
ולזכות בתהילת עולם ובפרס או שניים.
בחדר השני היה המטבחון והיא גילתה לאושרה כמה קליפות תפוחי
אדמה ובדל כריך זרוק בפח. חתיכת נקניק! היא חשבה שהיא מתעלפת.
היא אפילו לא ראתה נקניק לפחות שנה וחצי.
היא אכלה והתמלאה בחיות עד שנזכרה מה יקרה לה בעוד כמה שעות
ובמציאות שהתדפקה לה מחוץ לדלת. שוב היא חשה בודדה וריקה.
 
למעשה, כך היא חשה כבר זמן רב. עברו שלושה חודשים מאז שמעה את
החדשה האחרונה על אביה. הקאפואים היו מעבירם לאמה ידיעות
ופתקים זעירים שאביה רשם להם תמורות מעותיהן האחרונות או פיסת
לחם נוספת, עד שהם פשוט חדלו מכך ולא אבו למסור ידיעות
נוספות.
עבר רק חודש ככל הנראה מאז אמה הלכה להתקלח ולא שבה עוד. זה
נראה לה כמו נצח. היא לא הייתה טיפשה  וכבר מזמן נטשה את
תמימות הנעורים שלה. קשה לשמור על תמימות במקום שכזה. ככל
שעברו הימים היא רק חשה איך היא נחלשת יותר ויותר, איך היא
מאבדת את שפיותה בין הגדרות הללו. שעות הייתה שוכבת במיטת
הקומותיים שלה, דחוסה עם עוד נערה צנומה אחת באותה מיטה וחולמת
על ימים קודמים ויפים יותר. על העתיד, לא העזה לחשוב. אולי
בגלל שכלל לא יכלה לדמיין שאי פעם תוכל להיחלץ מהזוועה הזאת
ושגם אם תצליח, היא לא ידעה איזו צורה תהיה לה.
כבר באותם רגעים, הייתה בת 16 בלבד שנראתה כבת 13 שטרם התפתחה-
נמוכה, רזה ושטוחה. שיערותיה היפות והבלונדיות נשרו בכמויות
בכל פעם שרק החליקה את שיערה בכפות ידיה. ואז באו הכינים.
לפעמים היא הייתה רבה מכות עם בנות אחרות על עוד כף בפנכת המרק
הדלוח שקיבלה או על עוד פיסת לחם מהכיכרות הבודדים שהקצין
בצע.
היא הרגישה איך הפנים שלה מאפירות ואיך היא הופכת למתה מהלכת
המנסה לחיות מהיום למחר.

נקודת המפנה הייתה כששלחו אותה למקלחת לחיטוי והיא הייתה בטוחה
שזה הסוף ושבקרוב תתאחד עם משפחתה, אולם כל מה שעשו זה לגלח
ראשה ולחטא אותה במיני תרסיסים ומשחות ואז העבירו אותה לצריף
מתכת מרוחק.
מאוחר יותר גילתה שזהו הצריף של שפנות הניסוי. ד"ר מנדלה הידוע
לשמצה בחר אותה מתוך עשרות בנות מתפרקות אחרות לשמש לו כשפנת
ניסויים. בתמורה, היא לא עבדה במחנה העבודה. בתמורה, קיבלה מעט
יותר מזון.
אולם היא ידעה שהיא חיה בזמן שאול, כמו כולן. כל שהיא יכלה
לקוות לו זה שאם היא תתנהג כראוי, היא תוכל לשרוד יותר זמן
והיא החליטה שזו המטרה שלה: לשרוד ואם אפשר, אולי יום אחד
לברוח. אולי. זה מה שהחזיק אותה. התקווה.
גם כשהמפלצת הזריקה לה כל מיני הורמונים ולקחה ממנה כל מיני
דגימות. גם כשהיא ביצעה בה כל מיני הקרנות שונות ומשונות.
היא ידעה שמשהו לא בסדר כשהמחזור שעד עכשיו היה סדיר בקושי,
כעת לא היה סדיר כלל.  היא פתאום לא קיבלה כמה חודשים. היא חשה
מוזר והקיאה הרבה. היא פחדה שמא נכנסה להיריון ושגם היא תלד
מפלצות. תינוקות שגם אם ייצאו נורמלים, בוודאי לא יחיו.
לאחר האונס הראשון, היא שימשה מספר פעמים כזונה של חיילים
זוטרים הוללים ומבושמים שחיפשו על מי לעגוב. כבר לא היה אכפת
לה. היא לימדה לנתק עצמה מהמציאות באותם רגעים ולהביט במבט
חלול בתקרה. אחר כך הייתה חוזרת לעצמה לאיטה...

היא הביטה בפניו של וולף וחשה גל של משטמה. היא הדפה אותו
לקרקע הרטובה והקפואה בכוחות ששניהם התפלאו עליהם. אך כבר מזמן
ידעה ואף הוכיחה לעצמה שהנפש יכולה לגבור על הגוף ועל הכל.
פעמים רבות כמעט נפטרה ממחלות פשוטות כמו זיהומים ודלקת ריאות.
לפעמים היא לא הייתה רואה נפש חיה חודשים בביתה. השכנים היו
מגלים שהיא חיה רק כשהיו רואים אותה מידי פעם יוצאת לעשות
קניות או לזרוק את האשפה. פעמים רבות ראו אותה כמעט מתמוטטת.
הם לקחו אותה לבית חולים, ברם היא תמיד הייתה בורחת וחוזרת
לביתה. מאז ההוא היא פחדה מרופאים, ממעבדות ומבתי חולים. כל
דבר שאף היה מזכיר אותם היו מחזיר אותה לזמנים ההם.
היא ישבה מעליו וחסמה אותו בגופה. היא הניפה את הסכין והשרוול
החליק מטה לכיוון כתפה ופתאום הוא ראה את המספר הסידורי הכחול
מוטבע על פרק ידה והבין. מבט המשטמה התפרש על פניו גם כן.

היא זכרה את היום הראשון שהגיעה למחנה. לקחו מהם בגדים וחפצים
אישיים ונתנו להם בגדים מרופטים ומסריחים שבוודאי עברו על כמה
וכמה אנשים. הבגדים כלל לא תאמו את מידתה. בשרשרת  הקבלה של
היום, מייד לאחר הסינון הראשוני מי לעבודה ומי "למחנה אחר", הם
הטביעו בפרק ידה מספר כחול כמו שמסמנים פרות ושוורים בברזל
מלובן כאות שייכות.
מאותו רגע היא הפכה לאסירה, לפועלת, לאדם ללא שם. מספר, זה מה
שהייתה. סתם עוד אחת. בבת אחת נשללו כל זכויותיה, כל חייה וכל
עולמה.

"יהודונית מסריחה... היו צריכים להשמיד את כולכם", וולף אמר
וגביניו התכווצו בכעס.
היא הביטה בו ולא ידעה מה לומר. שוב ושוב קיבלה הבזקים מהעבר,
חיה אותם, הם הפכו לכל כך ממשיים...
מפלצות, כולם מפלצות. כמה פעמים תהתה היכן הוא אלוהים, אלוהי
יצחק, אברהם ויעקוב שהיה עם עמה במשך אלפי שנים, וכעת כשהעם כה
זקוק לו, כשהיא כה זקוקה לו, הוא לא שם, לא שועה לה ולא עוזר
לה. היא ניסתה בכל כוחה להתפלל ולהאמין כפי שחונכה מינקותה,
אבל איך אפשר להאמין בדבר טהור כשכל מה שאתה רואה וחי סביבך זה
הרס, מוות, חורבן ורוע?
והם, הנאצים, עוד מעיזים לרצוח בהם בשם האלוהים.
האלוהים שלהם ושלה לא יכולים להיות אותו דבר ואם האלוהים שלהם
קיים, הוא בוודאי התגלמות השטן, כי רק אל מרושע מבדיל בין בני
האדם ומצווה עליהם לקטול בם.
או שאותם אנשים הם זרע השטן שחמד לו לצון וגרם להם לפרש את
דרכי האלוהים ותורתו בדרך שגויה ומעוותת.

היא הייתה שוב על שולחן המתכת הקפוא. הוא מולה, עוטף ידיו
בכפפות ומכין את המזרק שהזריק דקות אחר כך בבטנה. לאחר מכן שאב
נוזל שקוף מבטנה. היא הרגישה תרדמת פושה בבטנה ובאגנה ואז את
ידיו חופרות בתוכה. את סכין המנתחים שלו פותחת את בטנה ומפשפשת
בקרביה. היא ראתה הכל. היא הרגישה הכל. כי בניתוחים של הרדמה
מלאה הוא ביצע הרדמה חלקית ובהרדמה חלקית לעיתים קימץ ולא נתן
מספיק חומר הרדמה, כך שבאמצע הניתוח היא חשה ממש כיצד הוא חותך
בבשרה החי.
היא ראתה אותו מוציא את התקווה הגדולה שלה, עוקר ממנה את
נשיותה, את חיותה, את הרחם שלה. היא התעלפה מהכאב ומהטראומה
וכשהתעוררה הוא היה לצדה, מחטא את כלי עבודתו כקצב המחטא את
כליו לקראת שחיטת החיה הבאה.
לפתע היא חשה כוחות שגאו בה ממקום עלום בתוכה. היא קמה על
רגליה והכתה בו.
שוב מבטו ההמום. "אני ארצח אותך, מטומטמת!", קרא לה.
הוא רדף אחריה בכל המעבדה עד שהוא הפיל אותה על הרצפה הקרה.
איכשהו היא התהפכה וישבה עליו, ירכיה כואבות והיא חשה מעט דם
נוטף ממנה. היא מצאה את סכין המנתחים הקטנה וניסתה לחתוך את
צווארו.
זו הייתה הפעם הראשונה שהיא ניסתה לפגוע ממש במישהו והיא לא
ידעה כיצד לבצע בפועל את הפעולה. הוא נחתך ודימם, אך לא מספיק
בכדי שימות.
בינתיים היא ברחה, מעיפה מבט אחרון בצנצנות הזכוכית מלאות
הפורמלין שצפו בתוכן איברים שונים, צנצנות מלאות בדם ובנוזלי
גוף שנים, קופסאות פלסטיק המלוות בצלוחיות פטרי עם רקמות חיות.
היא זרקה עוד מבט עליו, ראתה אותו נאנק ובקושי קם.
לקחו לה בדיוק דקה וחצי לפתוח את הדלת ולרוץ כל עוד רוחה בה
בכפכפי עץ ממולאות בעיתונים בפנים כדי שלא יהיה לה קר. היא
כמעט טבעה בשלג ולשמחתה ראתה שחשוך. המחנה היה ריק וכשהייתה
קרובה לגדר, היא שמעה אותו צורח מאחוריה, שעון על מפתן הדלת:
"אני נשבע לך שאיך שאני תופס אותך, את תתחרטי על היום בו נולדת
ועל הרגע בו תמותי!". כמובן שלא היה מכבודו לרדוף אחריה והוא
פשוט זעק לזקיפים: "אני רוצה אותה חיה! אני כבר אטפל בזבל האדם
הזה!".

היא הביטה בעיניו של וולף ורצתה כל כך להשיב לו על כל הרע שהוא
ועמו עשו לעמה, עשו לבני האדם, על פשעי האנושות. באותם רגעים
הוא היה היטלר עצמו, התגלמות הנאציזם והרוע והגזענות, מקור
הפשע והרשע. היא הרימה את הסכין ושחטה בו כפי שאביו שחט בה,
ראתה בו את אותה מפלצת שהרגה אותה לאט לאט ובעינויים מידי יום
ביומו והפכה לסיוט נורא עוד יותר את חייה.
דמו זלג על ידיה, דם חם ומתוק ועם כל דקירה היא יכלה להרגיש את
נפשה משתחררת והופכת חופשייה, היא הרגישה איך היא מיטהרת
והופכת לפתע לשלמה. היה שוב ריח מוות, אבל ריח מבורך.
שנים שתכננה וחקרה, לא רצתה שדבר ייפול ליד המזל. לאחר שהגשימה
את משימתה לחיות ולשרוד ולברוח, מטרתה הבאה הייתה נקמה.
הנקמה של חייה.
הוא נשמט מזרועותיה, ראשו נטוי לאחור חסר נשמה ונשימה. עורקו
פעור לרווחה.
פתאום היא ראתה פנסים של מכונית מאירים עליה.
הם רודפים אותי, חשבה וחשה שוב כילדה קטנה בת 16 בשנת 1942.

היא רצה בשלג הקפוא והגיעה לגדר. היא תרה אחר הפרצה שהכינה
מבעוד מועד שעין אדם שלא מודע אליה, לא תבחין בה. היא השתטחה
על גחונה וזחלה בקושי רב דרכה. אומנם היא הייתה רזה, אבל בטנה
התפוחה מרעב הפריעה לה קמעה. גבה נשרט מחוטי התיל שחרטו בה
חתכים מדממים שברבות הימים יהפכו לצלקות המהוות זיכרון כואב
וחי. היא רצה, רצה כל רוחה בה, ורק אלוהים שכבר לא האמינה בו
ידע כיצד יכלה לרוץ את ריצת חייה במצבה הגופני הירוד. אלומות
אור של פנסים צבעו את גופה והם צעקו לה ברמקולים שתעצור, כי אם
לא- תישא באחריות על עצמה ועל המחנה.
לא היה אכפת לה. לא היה אכפת לה מכלום. כזיקית היא התמזגה בשלג
ובנופי החורש.
היא חיה לאחר מכן ממציצת גושי קרח ומאכילת שורשים, עלים ופרות
קטנים ולא בשלים. לפעמים היא אכלה זיקית או חרק כלשהו שנפל
במקרה לידיה. את הלילות בילתה בכוכים קטנים, מכוסה בענפים
ובעלים יבשים ככל שמצאה.
למחרת הם רצחו עשרים אנשים בהצלפות חדות על הגב, ירייה בעורף
ולאחר מכן תלו את גופותיהם המושחתות על הגדר למשך שבוע ימים על
מנת להרתיע את תושבי המחנה האירעיים, למען יראו וייראו ובתקווה
שכל זה ייוודע לה והיא תסגיר את עצמה.
היא חיה כאדם הקדמון, פרועה אבל חופשית.
אחרי חודשיים ביערות בהם הכירה כל סנטימטר, היא גילתה במקרה את
הפרטיזנים ולאחר כחודש נוסף היא הצליחה להגיע בדרך- לא דרך
לפלסטינה.

היא רצה ורצה כל עוד רוחה בה. פניה נשרטו בענפים ובשיחים, מספר
פעמים כשלה על שורשים בשלג, אבל היא לא שעתה אליהם. כאילו לא
היו קיימים כלל וכלל. היא רצה ורצה ביער שבו הכירה כל סנטימטר,
כל סלע ושיח, כאילו לא חלפו למעלה מ-60 שנה מאז הייתה פה באותו
יער, כמה אירוני.
ההיסטוריה חוזרת על עצמה. היא אפילו לא ידעה אם זה נועד להיות,
או שפשוט זאת היא שגרמה לזה לקרות.
זאת התקווה, התקווה שגרמה לכל לקרות כפי שהוא קרה. העולם כפה
עליה תנאים מסוימים, אבל היא הצליחה לעמוד בהם ולצחוק על
כולם.
היא שיחררה פרץ צחוק פתאומי. היא לא זכרה מתי צחקה ככה בפעם
האחרונה.

נזכרה איך עד לא מזמן היא עוד שכבה בצריף העלוב, קופאת מקור
בחורף עם מינוס עשרים מעלות על דרגש עץ עלוב כשהשלג מכה על
הצריף. נזכרה איך למחרת הגברים היו מסירים אותו במרץ על מנת
שלא יכביד על הגג הרעוע וימוטט אותו על כל השוכנות בו.
בפעמים שהאנשים היו הולכים למחנה העבודה וכשאחד מהם היה מאט
מידי או לא עומד במשאות, הם פשוט היו יורים בו ללא סנטימנטים
וחבריו היו עוברים מעל גופתו, מעל כתמי הארגמן המתפשטים על
טוהר השלג כאילו היה צבי שירו בו ביער כחלק מהספורט. אסור היה
להם להעיר, למחות או לבכות.
את דקת הדומייה והתייחדותם עם יקיריהם ומכריהם עשו בפרטיות
צריפיהם לפני השינה.

נזכרה אף אחורה יותר בזמנים יפים ונשכחים שנראים כמו סרט
פנטזיה עליה ועל רייצ'ל, חברתה הטובה מכיתה ו' הקוראת לה לאחר
הלימודים, על הנשיקה שהדביקה לאבא ולאמא בלחייהם, נוטלת את
המחליקיים החדשים שקנו לה ומטילה אותה על כתפיה ושתיהן מחליקות
על האגם הקפוא הקטן הסמוך לבית הספר ועל כל הביצועים שהפגינה
על מנת למשוך את תשומת ליבו של וויקטור מכיתתה כשהחליק שם גם
הוא.
על מלחמות השלג שעשו, הצחקוקים הילדותיים והתמימים כל כך, על
בובות השלג שבנו, על העובדה שהן עוד האמינו כמה שהחיים
מושלמים, כמה שהוריהן גוננו עליהן וסיפקו להן הכל ופתאום...
פתאום היא הייתה צריכה להתבגר בבת אחת. מילדה יחידה ומפונקת
ללוחמת מבוגרת.

היא רצה ורצה עד שהגיעה לצוק ואז קפאה במקומה כנציב מלח.
מעודכם לא צפיתם בקשישה מופלגת רצה כך. היה נדמה לה שהיא שומעת
צעדים.
זה הם. הנאצים רודפים אותה. הם רודפים. הם עומדים להשיגה.
לא, היא לא תיתן להם להוריד את כל עבודתה ואת חייה לטמיון.
היא עמדה זקופה וגאה לרגע על שפת הצוק, צופה בשטח הריק, המנוכר
והדומם שרק רוח קרה נשבה בו. השטח שהיה פעם מגוריה למשך שנה
וחצי וכעת היה רק גל עפר ואפר. בכל תקופת חייה ביער תמיד נמנעה
מלהתקרב לכאן מעבר לדרוש. היא חששה שהזקיפים אולי יבחינו בה,
אם כי הייתה רחוקה כל כך.
"המעגל נסגר", היא לחשה לעצמה.
הביטה לרגע לאחור, ידעה שזמנה קצוב ואז היא דקלמה את הקטע
הראשון שידעה בעברית: "עוד לא אבדה תקוותנו, התקווה בת שנות
אלפיים. להיות עם חופשי בארצנו", הפסיקה לרגע ובלעה את הרוק.
הרשתה לעצמה לבכות בפעם הראשונה מזה שנים רבות: "ארץ ציון
וירושלים...".
היא נטלה נשימה ארוכה, חשה את הקור חודר לריאותיה הקשישות
ודקלמה, הפעם במלוא הרגש את הקטע השני היחיד בעברית שידעה ולא
חלמה אף שתאמר אי פעם שוב מאז ילדותה: "שמע ישראל אדוניי
אלוקינו...", בזמן שהיא צעדה צעד אחד אל התהום ונפלה אל המוות
שציפה לה...