"אהבת אם היא אהבה טהורה, בלתי מותנית החזקה מכל אהבה אחרת"
(אדלמן)

אימי עדיין לא נפטרה, אך אני כבר מתגעגעת אליה, היא לא תהיה
לצידי שאסיים את לימודיי, שאנשא, שאלד את ילדיי. אני יודעת
שבסופו של דבר אתגבר ואמשיך בחיי. אני מנסה להטמיע את קולה
בזיכרוני, משתדלת שלא לשכוח את הניצוץ בעיניה ומסרבת לקבור את
הכאב שקיים בי בחודשיים האחרונים. קיים בי פחד שאכשל כאם
לעתיד. כעת אני מנסה להכין את עצמי לכאב ולאובדן ומתחילה את
האבל כיום. גם בימים טרופים אלו אינני חווה את הכאב בכל רגע
נתון. אני בטוחה שהתהליך שאני עוברת בימים אלו, לא רק ייחשל
אותי אלא יכין אותי לחיים ויהפוך אותי לאישה אחרת, חזקה יותר,
פתוחה יותר, מקבלת ואולי זהו השיעור שלי, להפוך לאישה עצמאית
ובלתי תלויה.
למרות שאני צופה באימי יום יום, רואה כיצד היא נחלשת, כיצד היא
מאבדת את שערה האדמוני, את כבודה, אני רוצה להאמין שהיא תחיה,
אך הניצוץ בעיניה מתפוגג.
אני מנסה להסתגל לאבדן, למחשבה שבעוד חודש, חצי שנה, שנה היא
לא תהייה לצידי, תומכת , אוהבת.