שניים הם עמדו על הרציף.

הוא עם מדים, כובע ומבט מזוגג בעיניים. והיא לובשת שמלה
פרחונית, מתנפנפת ברוח, יחפה, עם חיוך עצוב ועיניים רטובות.

היה מזג אוויר מוזר בשביל חודש יוני - השמש זרחה במלוא עוצמתה,
אך העולם היה אפור והרוח נשבה בחוזקה. אם היית עומד שם בשמש,
היית מרגיש אותה שורפת אותך ועדיין לא היה לך חם. להיפך,
צמרמורות היו תוקפות אותך. הרוח.

היא הביטה בו ועיניה הכהות ניסו לחדור דרך המעיינות הצלולים
שבעיניו. כלום, אין לו קרקעית, הוא כיסה אותה בהמון חול - בעור
של פיל.

היא התקרבה אליו מעט, והוא רצה לסגת לאחור, לא להריח את ריחה
המתוק והמשכר, אך רגליו סירבו לנוע. היא התרוממה על קצות
אצבעותיה החשופות ומלמלה לתוך אוזנו חצי משהו על אהבה, אך
באמצע השתתקה. נזכרה שאין לה מושג על מה היא מדברת, שאהבה היא
רק אשליה. תעתוע.

היא נשמה עמוק ונאנחה, לא הוציאה מילה נוספת. רק שקעה אל תוך
כתפו הרחבה, פתחה את הדלת לדמעה אחת או שתיים, הרשתה להן
לזלוג. בהססנות הוא הרים את ידיו, שפתאום נהיו לו כבדות נורא
וכרך אותן סביבה. הידק מעט, חיבק. בתנועה מהירה, הפוכה משלו,
היא חיבקה אותו חזרה, לוחצת אותו עליה, אותה עליו.

הרוח נשבה והם עמדו חבוקים. חיבוק ארוך וחזק, חונק כמעט. ואף
אחד מהם לא היה מסוגל לעזוב, כי הרגישו שברגע שיעזבו - יעזבו
לנצח. אם רק היו יכולים, היו נשארים חבוקים ככה על הרציף לנצח,
או לפחות עד יוני הבא.

הרוח הביאה איתה ריח משתק כזה, ריח של מלחמה.

האהבה תעתעה בהם.