ברוכים הבאים אל מודיעין, עיר האושר.
עיר יפה היא מודיעין; גניה מוריקים, רחובותיה נקיים ומטופחים,
האנשים בה נקיי מבט. בשעות אחר הצהריים נשמע מכל פינות המשחקים
רחבות הידיים קול צהלותיהם של הילדים.
ילדים יפים ובריאים הם ילדי העיר; תזונתם ניתנת להם בעיתה,
חינוכם ניתן במסגרות מצומצמות והוריהם קשובים לרחשי ליבם.
בשעות הבוקר ילכו הם לבתי הספר מסורקים ונקיים. בשעות אחר
הצהרים ניתן לראות את הבנות צועדות לשיעורי המחול, שערן קשור
בסרט ואת הבנים, לבושי לבן, ממהרים לחוגי הג'ודו או הקראטה.
גני המשחקים נקיים ומוצלים; כלב משוטט לא יראה בהם, ארגזי החול
נקיים ורחבי ידיים, השמש אינה קופחת על הראש גם בימי הקיץ
החמים.
גם מצבם של הבוגרים טוב; פרנסתם מובטחת, מאה שלושים ושלושה
ערוצי הבידור בכבלים ובלווין פתוחים בפניהם, קוי תקשורת
אלחוטיים נטולי אנטנות מחברים אותם למיליונים של אתרי אינטרנט
בעולם, למיליארדי אנשים יפים כמותם.
הבתים יפים הם; חזקים ומודרנים, החשמל מרובה בפאזות, החדרים
עשירים בתקעי חשמל, המטבחים מאובזרים בכל טוב האלקטרוניקה
היפנית.

רק בוני העיר, מלוכסני העיניים, מקופחים; בקיץ הם ישנים תחת גג
פח לוהט, בחורף מטפטף הגשם לתוך מכלאות המגורים הזמניות שלהם.
ארבע שנים של זמניות סך הכל.
בבוקר הם בונים את העיר בידים חזקות, שלא חזקו דיין כדי להחזיק
את הדרכון אצלם. בערב הם הולכים ברגל קילומטרים אחדים ממכלאות
המגורים הזמניות עד לסופרמרקט הקרוב, מנסים להבין את השלטים
המוזרים שיורו להם איפה הקופה התורנית לעשרה פריטים בלבד.
בימי ששי ניתן לראותם מלקטים שאריות ירקות מהפחים שליד
הסופרמרקטים, נישאים עם שללם לביתם.
מידי פעם מרומים הם בתור על ידי אחד משועי העיר, בעל זרוע.
באיזו שפה יתמרמרו? מידי פעם טועים נגדם בחישוב עלות הכרוב,
החלב, הלחם והשמנת. באיזו שפה ילינו?
מידי פעם ימצאו כיסא שבור רגל ליד אחד הפחים ויאמצו אותו אל
מכלאותיהם. חוט ברזל לקשור בין תורני חבלי הכביסה, גידית אכולה
מזוקן לכבס, אופני ילד מפונצ'רות לקצר בהן את הדרך.
אך לרוב רק יושבים הם אחרי שעות העבודה בבלואי בגדיהם, מי
בסנדלים ומי בנעלי התעמלות מרובבות בסיד, מחכים ליום העבודה
שלמחרת, מבטם מלא געגוע נעוץ באופק.
לפעמים הם מחכים להבהרת דבר מה מהותיק שכבר מפטפט מעט בעברית,
לראש השנה הסינית החדשה, שבה הבטיחו להם חופש.

 
תושבי העיר משערים שיש איזה שהוא קשר, שטיבם לא ברור להם
בדיוק, בין נמוכי הקומה מלוכסני המבט, ובין בתיהם היפים
העומדים על תילם, אך אין הם מתענייינים בטיב הקשר הזה.
רוב רובם מעולם לא קישרו בין אושרם ועושרם לעליבותם של
המלוכסנים. לעולם לא ייגש אחד מתושבי העיר אל אחד הבונים
התועים כדי לברר אם אפשר לעזור לו בדבר מה. רובם כלל אינם
יודעים היכן ואיך הם גרים.

אולם, כל שנה יש ילד אחד או ילדה אחת מתושבי העיר, אשר ניגשים
לאחד ממלוכסני המבט, ומגישים להם ציור, פרי או פרח.

הסיפור בהשראת סיפורה של אורסולה-לה-גוין - "ברוכים הבאים אל
אומלס - עיר האושר"