דניאל שכב מכוסה בתחבושות בבית החולים הדסה.
"תמיד חלמתי על גימלים", הוא אמר לי, ועל שפתיו הצטייר חיוך
מריר.

את דניאל פגשתי לפני שנה, פחות או יותר, כשהגעתי לפלוגה. הוא
תמיד היה הרוח החיה בכל ערב גדוד משמים, זה שתמיד התנדב כי
באמת רצה ולא מפני שציפו ממנו, היחיד ששמר על "הרעל" גם
כששיחררו את המחבל שלכד ערב קודם, המחבל שבגללו חטף היפותרמיה
כששכב במארב, אותו מחבל שרצח את יונתן, החבר הכי טוב שלו שבוע
לאחר מכן ובאותה הזדמנות גם סידר לדניאל חופשה קטנה מהצבא.

שנה שלמה ומעולם לא ראיתי את דניאל מדבר בכזו ציניות, מקלל את
כל העולם, בוכה ולוחש לי באוזן שכואב לו, מעולם,
מצד שני, אף פעם לא לא הכרתי את דניאל שמרגיש.

הוא לא הפסיק למלמל על כך שהוא היה צריך להיות באדמה עכשיו, לא
היה מסוגל לסלוח לעצמו שבחר לשבת בצד ימין ולא במקומו של
יונתן, שהתמקם מרחק של שניות ספורות מן הנערות הנצחית שנגזרה
עליו, לא האמין שארבעה חודשים של תקיעת אינפוזיות בקורס יתגלו
כבזבוז-זמן ברגע האמת, ברגע שיונתן הזדקק לו והוא נותר חסר
אונים.    

"לוחמים לא מפחדים, זה סירוב פקודה" שמעתי אותם אומרים שוב
ושוב, כאילו מנסים לשכנע את עצמם שאין דבר יותר בטוח מלהסתובב
בדורא בשלוש לפנות בוקר. שוב ושוב ושוב ושוב ורק עכשיו קלטתי
את הרעד בקול, את הספק שחילחל למקום ששום מ"פ לא יצליח להגיע
ולעקור אותו ממנו. שנה שלמה עם הילדים שצה"ל נתן להם סיכת לוחם
והפך אותם לחסרי רגשות במחי יד, לגדר החיה של המדינה הזו, בעצם
שום דבר לא השתנה בהם, סתם היה לי נוח יותר להאמין.

היה להם חשוב להגן עליי מהאמת, אולי בגלל שהייתי הבחורה היחידה
בפלוגה, סוג של אחות קטנה בשבילם, אבל שמעתי לא פעם את הלחישות
הסרקסטיות שלהם בחדרי חדרים, לפני שיצאו לאיזה מבצע גדול.
"תשמור על התחת שלך, אחי, לא בא לי להחזיר אותך בשקית שחורה".
שמעתי ולא הייתי מוכנה להקשיב כי לוחמים לא באמת מתכוונים.

כמעט כל לילה הם יצאו לשטח ובכל בוקר חזרו ומבט עייף על פניהם,
מתקלפים מהפק"לים ועוצמים את העיינים לכמה שעות, עד שהרץ חמ"ל
יעיר אותם לסיכום פעילות עם המג"ד.
ולי זה היה ברור שהם יחזרו תמיד, לא משנה כמה קר ומסוכן בחוץ,
מרחק של 10 דקות הליכה מהמוצב שלנו, המרחק בין מסיבת שישי
בTLV לבין מנוחת עולם בהר הרצל.

ובלילה שבו המחבל חיכה שיתמקמו ותקף אותם, הכל התמוטט.
כל הדמעות של הטירונות והאימון המתקדם והקו והסיום מסלול
וטחינת המטבחים האינסופית בוותיקות התפרצו בבת אחת וחשפו ילדים
לבושים מדי ב' שרק רוצים לחזור הביתה לאמא.

חיבקתי את דניאל הכי חזק שרק יכולתי, מנסה להעביר לו את מעט
האומץ שנקווה בי לאחר שנה של שירות בחברון.
"גם לוחמים מפחדים" הוא אמר לי ועצם את עיניו. עצם ולא פקח
אותן שוב לעולם.