הלכנו לבקר בחורשה, מאלה שבארץ מכונות בשם "יער" ואילו בחו"ל
אינן נקראות אפילו "גן". אבל מה זה משנה? נכנסנו בין
האקליפטוסים לאט. כמו שנכנסים לכנסייה, כי הם היו גדולים, עם
הרבה רחש של יער. ניגשתי אל אחד הגזעים שקליפתו מתקלפת, הרמתי
מעט את הקליפה ואמרתי לרעייתי: "עולם שלם תחת הקליפה". ואכן
היו שם עכביש, ושממית, חיפושית שחורה וגם רב-רגל, שבילדותנו
קראנו לו 'מרבה רגליים'.
אחר כך שמענו מישהו צועק בערבית: "יאללה! אימשי!" וראינו עדר
כבשים בין העצים.
"נלך לראות?", שאלה רעייתי.
"יאללה!"
התקרבנו אל העדר. הכבשים התפזרו בתוך מעין קרחת יער, וביניהן
ניתן להבחין בגדמי גזעים של עצים כרותים. הגדמים היו מפוייחים
ומפוחמים.
"כמו אחרי פוגרום", אמרה אשתי בלחש.
"כמו אחרי פיגוע", עניתי, גם בלחש.
נראה שגם הכבשים לא הרגישו בנוח. הן עמדו ליד מצבות הפחם,
מרחרחות וסובבות, בין צל לאור שמש, במין תימהון. חלקן עמדו ללא
תנועה, במבט שקוע בגושים השחורים. אחת מהן פעתה בקול בוכים:
"מה... מה..."
האחרות הסכימו עימה, וגם הן ענו: "מה... מה..."
אשתי, שחשה מבין הקולות את העצב, שאלה: "אתה איש טבע. אז תסביר
לי מה הן אומרות".
"הן אומרות קדיש על העצים", אמרתי. אחרי הרהור, הוספתי, "יכול
להיות שקדישמן ביקר כאן פעם וקיבל את ההשראה לצייר את הכבשים
העצובות שלו".